"חי את הלילה": השינה הגדולה

בן אפלק כבר מיצב את עצמו בטופ של הכותבים, היוצרים והבמאים ההוליוודיים, אך בתור שחקן הוא עדיין מדשדש בין הופעות טובות, סבירות, במקרה הטוב ובינוניות במקרה הפחות טוב. הסרט הנוכחי ממשיך לקבע את מעמדו של בן אפלק בתור האח הפחות בכיר במשפחה (לפחות בתחום המשחק), כאשר האפלק המוצלח במשפחה קיבל שלשום מועמדות ראשונה לאוסקר בתפקיד הראשי (פעם שעברה זה היה בתפקיד המשנה) עבור תפקידו ב"מנצ'סטר ליד הים". בן אפלק ניצל את השנה הזאת לחזק את מעמדו המתערער בתור שחקן וארבע שנים אחרי שזכה בתור במאי עבור "ארגו" המלהיב והקצבי, הוא מנסה את השילוב של במאי-שחקן ודווקא נפטר מהקצב, על מנת לגרום לקהל הצופים לזלוג לו בתוך המושבים הנוחים באולם הקולנוע.

הקצב והאינטנסיביות של "ארגו" כאילו נזרקו מהחלון עבור סרט גנגסטרים איטי ומהורהר ונראה כי אפלק מנסה לחקות נוסחאות מוצלחות מהעבר ("דרכו של קרליטו" ו"היו זמנים באמריקה", קפצו לזכרון באופן אוטומטי), כאשר הוא לוקח את עצמו (הגיבור הראשי בסרט שהוא ביים וכתב) למחוזות העבריין המאופק, שמנסה בכל כוחו להתרחק מנוסחאת הגנגסטר, אבל נשאב אליה בעל כורחו. אפלק משתמש לא רק בעצמו וביכולות הבימוי האיכותיות שלו, אלא בקאסט מהשורה הראשונה ועם זאת לא מצליח להוציא כמעט כלום מהפוטנציאל הענק שניצב לפניו. הוא נראה משחזר את נוסחאת "דרכו של קרליטו" רק ללא הקסם של פאצ'ינו (הוא עצמו מגלם דמות אנמית וחיוורת) ומחליף אירועים מעניינים ותוססים בדיאלוגים משעממים וניסיונות שטחיים להתדיין על מקום הדת והמצפון בחיי ובעולם הפשע.


(כבי ת'סיגריה, אבא שלי בא)

בן אפלק חוזר לכור מחצבתו ונובר בהיסטוריה של בוסטון בפעם המי יודע כמה והפעם מעבד את הרומן של דניס להאן לגרסת הבד הקולנועית ומוציא מהקבר את תקופת היובש האמריקאית אל מחוץ לקבריה, פעם נוספת. לאחר ששיתפו פעולה ביניהם (להאן בתור מקור תסריאטי וסיפורי ואפלק בתור במאי) ב"נראתה לאחרונה", נראה אך טבעי לקבל את התסריט של להאן והבימוי של אפלק בתור מתכון בטוח להצלחה, מה גם שסרט גנגסטרים שהוא תוצר של השניים נשמע כמו משהו שאתם רוצים לראות ואפלק בהחלט עושה לא מעט דברים בצורה הנכונה, כאשר רוח התקופה, התפאורה, התלבושות והרקע מושלמים, אפילו למקטעים מסוימים ישנה רמה סבירה של משחק, אבל התוצאה הסופית בעיקר תעזור להשלים שעות שינה.

אפלק חוזר למשחק, שבנאלי נראה כמו מחמאה חוצת גבולות עבור מה שהוא מציג. גם שאר הקאסט לא מצליח להלהיב ונראה רק שברנדן גליסון נותן טעם וערך מוסף לסרט, מבחינת רמת המשחק שלו. גם בבחינת המחשבה, בתור במאי, אפלק משאיר את הרעיונות הטובים על רצפת העריכה ומפנה מקום לדיאלוגים מתישים, מטרחנים וצפויים מאשר לפלפל של סרט פשע, שנועד לרתק את צופיו לכסא. כן, אנחנו רוצים לראות הרבה עבריינים, אשר מתגלים כמורכבים יותר, אבל העבריין שאותו מגלם אפלק נראה כמו אחד שנואש לתשומת לב והמסלולל, שהוא עושה במהלך הסרט והקריירה שלו, נראה צפוי ולעוס מדי. אין הפתעות ואין טעם למרוח סרט כזה מעבר לגבול השעתיים, כפי שעושה אפלק בסרטו הנוכחי. כיווץ של חצי שעה היה מוציא קצת מהתרדמת ועוזר למקד בתקופות המרתקות יותר בחייו של גנגסטר ובצורה מרוכזת ויעילה.


(וויסקי ולישון)

סיפורו של ג'ו קופלין, דג רקק במונחים של המאפיות המקומיות, שטווה לעצמו רצון לנקום בעבריין גדול ומתמסר בכל מאודו לעולם הפשע, למרות שהוא בעצמו מעיד על עצמו ועל דרכו כדרך צדדית, שמנסה להימנע מעימותים גדולים עם כרישים גדולים בעולם הפשע, המריחים דם יריביהם. אי אפשר גם להתמסר לסרט של אפלק ללא סיפור או סיפורי אהבה (הפעם כזה בין גזעי, גם כן) וגם הפעם סיפורי האהבה הם מנוע עלילתי מרכזי, אשר מניע את הגיבור הראשי לפעול בצורה בה הוא בוחר לפעול. קופלין יהגר בהמשך הסרט ליעדים אקזוטיים יותר מבוסטון והמאפיות האיריות והאיטלקיות שלה וכמובן שיחזור לקראת סוף הסרט בשביל לראות מה השתנה מאז שעזב ומי מחפש להוריד אותו, בעוד הוא בסטטוס שונה מאשר זה בו הוא יצא מעיר השעועית. לסיפור ישנם נדבכי עלילה נוספים המציגים שחיתות בחלונות הגבוהים של נציגי החוק, סיפור אהבה חוצה גזעים ואבא שוטר אחד, שממש לא מתבייש לומר מה שעל ליבו, אבל העלילה עצמה נותרת בקו אחד, דלוח ולא שואב.

זה סיפור פשע של סרטי גנגסטרים במובן הקלאסי של המילה, כאשר הנראטיב מונע על בסיס נקמה, מוזן בסיפור אהבה, שבאופן טבעי מכניס מצפון פנימה ואי אפשר בשנה האחרונה (או בחודשיים האחרונים) בלי סיפור מהול באלמנטים דתיים והשילוב נפלא, אבל משהו לא מצליח לעבוד ולהתעכל והאינסטיקנט הראשוני בתום הסרט (ואפילו קצת לפני) והוכיחו זאת מספר מועט של צופים בהקרנת טרום הבכורה (ואפילו מקריני הסרט שהדליקו אורות שתי דקות מוקדם מסיום הסרט), הוא פשוט לקום, לברוח הביתה ולשפוך קצת מים על הפנים, בשביל להתאפס ולהתעורר. כל האלמנטים של סרטי הפשע מצליחים להתמסמס להם בתוך שיחות מכבות עיניים וכל היצירה המעניינת של אפלק הולכת ומתפספסת לה בכל דקה שנוקפת בשעון (בו לא תפסיקו להסתכל במהלך הסרט).


(והשחקן הראשי הוא: אני)

אפלק ליהק, כאמור, את מיטב בניה ובנותיה של הוליווד, כאשר לא פסח על אף שכבת גיל בעודו מצרף אל צוותו את אל פנינג הצעירה, זואי סלדנה וסיינה מילר הקצת יותר בוגרות והמשיך דרך עצמו וכלה בכריס קופר וברנדן גליסון הוותיקים והמצוינים. כולם עושים עבודה טובה (בעיקר גליסן המבוגר ופנינג הצעירה), אבל שוב ובפעם המי יודע כמה, לא מצליחים להרים את הסרט לגבהים שהייתם חושבים שהם עשויים לשלוח את הסרט אליהם.

טקס האוסקר ממשמש ובא והאפלק היחיד ברשימות האוסקר הוא קייסי, שללא ספק השאיר אבק בשנים האחרונות לאחיו, שמעדיף לתחזק את שמו בתור במאי עולה בתעשייה ובתור שחקן בינוני פלוס, שמלהק את עצמו לסרטים אותם הוא מביים ומתלהק לסרטים קצת פחות מאתגרים (ע"ע "באטמן נגד סופרמן" ו"רואה החשבון", מהשנה האחרונה). השנה הזאת אפלק הבוגר יגיע לטקס האוסקר בתור מעודדת צמודה לאחיו וינסה לפלס את דרכו חזרה אל עבר הפסלון בשנה הבאה וללא שום ספק, הסרט הנוכחי הוא לא זה שירים אותו מחוץ לבינוניות, אליה נקלע בתקופה האחרונה.

"חי את הלילה".
במאי: בן אפלק.
שחקנים: בן אפלק, ברנדן גליסון, זואי סלדנה, אל פנינג, כריס קופר וסיינה מילר.
אורך הסרט: 129 דקות.