"אור ירח": מאיר באור יקרות

זה סרט שכנראה חובבי קולנוע הפסטיבלים יאהבו, אבל הוא קצת מבדל את עצמו מלהיות מנוכס עבור חובבי פסטיבלים בלבד, כיוון שהוא סרט כל כך מורד לאדמה ומחובר למציאות, ריאליסטי בכל רמ"ח איבריו ונוגע בפצעים פתוחים מכל תקופה בחיים של אדם. מילדות דרך נערות ועד בגרות, פורט ומפרק במאי הסרט, בארי ג'נקינס, את תקופותיו המשמעותיות של אדם אחד והוא יודע בדיוק היכן למקד את הצופים, באילו תקופות ובאילו סיטואציות על מנת לחבר כל צופה לשאלות הזהות העולות וצפות בחייו של שיירון, גיבור הסרט.

בארי ג'נקינס, בסרטו השני המלא בסך הכל (כל השאר היו קצרים) הופך בין לילה לכוכב עולה בתעשיית הקולנוע ההוליוודית. הבמאי בן ה-37 שציין את סרט הביכורים שלו לפני תשע שנים, שם סיכת ענק על המפה כאשר הוא יוצר דרמה מרתקת ומרגשת בסרט השני שלו בלבד ובכך ממצב את עצמו בתור הבמאי הכי פחות מנוסה וכמעט הכי צעיר (דמיאן שאזל צעיר יותר בשש שנים, אבל כבר צבר קילומטראז' קולנועי ואוסקרי, יחסית לג'נקינס ובכלל).

ג'נקינס מתמקד בחייו וזהותו של שיירון, לאורך מספר שלבים בחייו, כאמור, מילדות ועד בגרות, כמעט באופן זהה ל"התבגרות" של ריצ'ארד לינקלייטר משנת 2014, רק עם לא מעט הבדלים קונספטואליים וגם ביצועיים. בעוד הגיבור של לינקלייטר גדל במשפחה מפורקת אבל חמימה למדי וגם ביים וצילם את הסרט במשך יותר מעשור, הגיבור של ג'נקינס גדל בשכונה מוכת סמים, בחצי משפחה קשת יום, עם אמא מכורה לקראק ונתון לחסותו של סוחר הסמים המקומי, אשר מגלה לא מעט צדדים רגישים ולא אופיינים לטייפקאסט הטיפוסי של סוחר סמים.


(מה זאת אומרת קטשופ על החביתה? | צילום: יח"צ)

שיירון נשאל במהלך הסרט, לא אחת, מי הוא או מי הוא מנסה להיות וזהו אחד הדגשים הגדולים והבולטים של הסרט הזה: מי אתה, ילד? מי אתה, נער? ומי אתה מנסה להיות, איש? ואת התשובות לשאלות מנסה להדגים ג'נקינס דרך בימוי משובח, אשר כולל את עבודת הצילום הנפלאה של ג'יימס לקסטון (שצילם את "מחנה אקס-ריי" ומועמד לאוסקר הנוכחי בקטגוריית הצילום) ואת המוזיקה המרטיטה של ניקולאס בריטל (שהלחין את המוזיקה ל"מכונת הכסף" ומועמד לאוסקר בקטגוריית הפסקול). השילוב בין הצילום, לבין המוזיקה והליווי שלהם לעלילה המאתגרת הזו, פשוט מעיד על שימוש נכון בכל הכלים המקצועיים העומדים בפניי הבמאי והוא בהחלט יודע, כמו מנצח מקצועי, כיצד לגרום לכל כלי לנגן היטב, בזמן ובתזמון הנכון.

מעבר לשימוש בכל אותם הכלים, ישנה יכולת העריכה המשובחת של ג'נקניס (מועמד לאוסקר בקטגוריית העריכה), אשר פורט את הסרט לפרקים, בדיוק לפי החלוקה של הסרט, מבחינת העלילה והתקופות בחייו של שיירון. בכל פרק מחדש, המסך מחשיך ומשחיר, וג'נקינס ממתין מספר שניות עד שהוא נותן לסרט לרוץ; ממתין, מפעיל סירנה און סקרין, נותן כמה דקות של רקע ואז מכניס את הצופה לפרק החדש בחייו של שיירון. בימוי ועבודה מחושבת ומהוקצעת עד לפרטים הקטנים ביותר בכל שלב ובכל חלק, קטן עד גדול, של הסרט וכל זאת עוד לפני תצוגת המשחק של הגיבור הראשי, המחולקת גם היא לתצוגה משולשת של שלושה שחקנים נפלאים ומרגשים כאחד.

המצלמה של לקסטון עוקבת אחרי גיבוריי הסרט מכל זווית אפשרית, כאשר גיבור הסרט הוא מושא הצילום העיקרי שלה. הצילום של לקסטון וצוותו הוא צילום ראליסטי והמצלמה מבלה לא מעט זמן בצילום גבו של הגיבור ובעצם מצהירה כי היא והצופים הולכים ללוות את שיירון לאורך דרכו, בעיקר מאחוריו, באופן שמאפשר ליווי וצפייה בילדון, ההולך ומתבגר לאיטו ועדיין מתקשה להבין את מקומו בעולם מכל כך הרבה בחינות, כאשר גם זהותו המינית לא מגובשת, לא שלמה ובעיקר מהוססת, מתחילת דרכו בתור ילד ועד בגרותו שהוא איש, אשר נראה כי עשה או ניסה לבצע מהפך לכל מה שייצג פעם.


(אתה גבוה יותר בגלל התלתלים)

ג'נקינס נראה כמעט אובססיבי לגבי החלוקה לשלושת הפרקים והוא לא מפספס אף דרך להציג זאת ולהדגיש כל שלב ושלב בחייו של שיירון וגם דואג לשקף זאת בכל אמצעי ומבע קולנועי אפשרי. זה בולט כבר בכרזת הסרט, כאשר פרצופו של גיבור הסרט גזור ומורכב משלושת חלקי פניהם של שלושת השחקנים, המגלמים את הגיבור הראשי בשלושת פרקי חייו. ממשיך ג'נקינס ומגדיל בחלוקה לפרקים, כאשר בכל פרק גיבור הסרט קרוי בשם אחר ורק אחד מהם הוא שמו האמיתי, השמות האחרים הם סימבוליים באופן כזה או אחר ומשקפים תקופות שונות בחייו, בצורה נאמנה למקור השם.

בשלב הראשון של חייו שיירון הוא ילדון, אימו (נעמי האריס, שההופעה בסרט זיכתה אותה במועמדות לפרס שחקנית המשנה באוסקר) נראית לרגעים מועטים כאישה אוהבת ודואגת, אבל כל זה מתמסמס, בייחוד לעומת המפגש מול חואן (מהרשלה עלי, שבדומה להאריס, ההופעה הפנומנלית שלו זיכתה אותו במועמדות לשחקן המשנה באוסקר), סוחר הסמים המקומי. חואן הוא רגיש ועדין נפש, אבל כזה שמפגין קשיחות אל מול נערי הרחוב, המייצגים אותו בכל פינה בה הם סוחרים בחומר שלו. חואן וחברתו, תרזה, מהווים עוגן יחיד של חיבה, הכוונה וחום עבור הילדון, שכל הילדים סביב מציקים לו, אימו כמעט לא נוכחת בחייו ויש לו רק חבר אחד, שעוד ילווה אותו בכל שאר השלבים של הסרט.

בשלב השני שיירון הוא נער, חסר ביטחון כפי שהיה בילדותו, חסר חברים (מעבר לקווין) והוא מבולבל בנוגע למיקומו בחברה ובנוגע לנטיותיו המיניות. בשלב השלישי שיירון הוא איש בוגר, שאפשר למתוח קו ישיר לילדותו, בנוגע למודל חיקוי לא מגובש מכל כך הרבה בחינות. בכל אחד מהשלבים בחייו הוא מחפש ולא מוצא את זהותו, הוא מנסה לפתח שכבות הגנה, מכיוון שבמהלך חייו ניתנו לו כל כך מעט כאלו, אבל בפנים, בכל אחד מהשלבים, הוא נותר אותו ילד מפוחד, מהוסס ולא סגור מכל בחינה אפשרית.


(הכל נראה מטושטש שם למטה)

את כל אלו מגיש ג'נקינס בעזרת מלאכת מחשבת תסריטאית ויד מביימת מקצועית, כאשר הוא פשוט שולט בכל אספקט של ניהול הסרט, בעודו מלווה את הגיבור שלו באינטימיות חרישית וצורח באמצעות השקט והמוזיקה אל על, מציג את הקרעים שנפתחים בכל שלב ושלב בליבו של גיבורו הרגיש ועדין הנפש. גם בבחינת הדמויות המשניות מנצח ג'נקינס בכל חזית אפשרית, כאשר הוא מעצב אותן בתור משלימות, רקעיות ולעיתים חשובות לא פחות מהדמות הראשית עצמה, כאשר הן מעצבות את דמותו ואופיו של הגיבור במהלך השלבים בהם הן מצויות בסביבתו של הגיבור.

חואן (מהרשלה עלי, כאמור בתצוגה שעשויה לזכותו באוסקר לתפקיד המשני הגברי) סוחר הסמים בעל המצפון, המוסר והלב העצום. קווין, החבר הכי חשוב בחייו של שיירון, פולה, אימו של שיירון וכמובן דמות מעצבת וגם תרזה (ג'אנל מואן), חברתו של חואן, שמהווה במהלך כל הסרט כדמות הרבה יותר חשובה מהאם הביולוגית עצמה. קאסט כמעט אלמוני שפשוט זורח בכל תפקיד אפשרי ומעל כולם מנהיגי כל פרק ופרק, השחקנים אשר מגלמים את שיירון; החל באלכס היברט הקטנטן ומרטיט הלבבות, דרך אשטון סנדרס (שהבליח ב"הישר מרחובות קומפטון" המוצלח) וכלה בטרוונטה רודס (שממש הבליח להופעת פסיק קצרצרה, בפרק הראשון של "ווסטוורלד") .

בכל חלק וחלק מהסרט מפזר ג'נקינס את האמביוולנטיות של גיבוריו; חואן סוחר בסמים ותורם לקריעת משפחות, אבל מגלם דמות הורית עדינה ורגישה עבור שיירון. קווין, חברו של שיירון, קשוח בשלבי הילדות והנערות שלו, שחצן בכל הנוגע לנשים, אבל הוא זה שיוצר את הקונפליקט הגדול ביותר בזהותו המינית של שיירון בשני שלבי בגרותו. גם פולה, אימו של שיירון לא חפה מדו ערכיות, כאשר היא מכחידה את ילדותו ונעוריו, אבל מטיפה לו, בעצב רב על בגרותו ויוצרת את קונפליקט אחד נוסף בדרך לאינספור קונפליקטים בחייה של נפשו העדינה של שיירון, אחד הגיבורים הצנועים והמרגשים ביותר שנראו על המסך מזה שנים רבות, על שלל מגלמיו ושלבי חייה של דמותו.


(לקחתי מהשכן הגרוזיני)

ג'נקינס משרטט את דמות המפתח שלו בצורה מושלמת, נעדרת זהות ומשפחה, מגששת ומחפשת את עצמה בעולם. שלושת השחקנים הראשיים שלו מגלמים בצורה מדויקת להפליא את אותה הדמות. שלושת השחקנים הראשיים מנכסים לעצמם את אותו המבט העצוב, העיניים החולמניות והכנות ואת העצב והרגש הנפלא של דמות הגיבור הראשי המרגש הזה. ג'נקינס פותח פה עבור קהילות, שזוכות להפלייה בדרך כלל, בעזרת סרטו ועל הדרך גם מייצר סרט נפלא, שכבר זכה בתור סרט הדרמה הטוב ביותר של גלובוס הזהב וזיכה את יוצריו בעוד כמה מועמדויות מחמיאות.

אחד ממשפטי המפתח בסרט וגם זה המעיד על הכותרת שלו, טען כי "באור הירח, ילד שחור נראה כחול...", ואכן, כמעט עד הסצנה האחרונה הילד השחור נותר עצוב, מדוכדך, אבוד וחסר כיוון, מה שקצת קשה לומר על המסגרת הקולנועית שלו, כאשר התחרות הגדולה מכולן מתחילה ממש עוד רגע ו"אור ירח" מגיע לשם עם שמונה מועמדויות מכמעט אפס ציפיות, זהו בדיוק הזמן לבדוק את כוחם של פסטיבלים וגלובוסים מוזהבים, כאשר מדובר בפרסים הגדולים ביותר.

"אור ירח"
במאי: בארי ג'נקינס
שחקנים: מהרשלה עלי, נעמי האריס, טרוונטה רודס, אשטון סנדרס, אלכס היברט.
אורך הסרט: 110 דקות.