"יצורים ליליים": המלך פורד השני

אפשר להתחיל מהסוף? ג'ייק ג'ילנהול מעורב כבר בערך בפעם השלישית בסרט, אשר סיומו גורר אחריו תהיות ומחשבות. כזה סוף שצופים נוהגים לצאת איתו מאולם הקולנוע ולשוחח עד ליציאה ממרכז הבילויים, בו חזו בסרט זה עתה. ב"אסירים" המופתי של דניס וילנב, היה לו סיום מתסכל, שגרר תהיות ומחשבות. ב"אויב" המאתגר והמורכב, של אותו וילנב, היה צריך לקבל פרשנות אודות הסיום הביזארי, שחייב מסע ברחבי הרשת, על מנת להבין למה ומדוע, והנה שוב מגיע ג'ילנהול ומחבר את עצמו לסרט שטווה סיום נוסף מסדרת הפינישים, אשר משליכים אחורה, לכיוון הסרט והעלילה הכפולה שלו.

מעבר לסיום, ניתן ורצוי דווקא להתחיל בפתיחת הסרט, שגרמה לחלק ממבקרי הקולנוע לרגוז בהופעות הבכורה העולמיות בשלל הפסטיבלים ברחבי תבל, כאשר טום פורד הציג חגיגת משמנים בסופר סלואו מושן. חגיגה של נשים, אשר בעיניי פורד הן חופשיות; חופשיות מכבלי החברה וחוקיה, לא מצייתות לכללי הדוגמנות והמראה המקובל - להיפך. הן חוגגות את דרך חייהן ולא מסתכלות קדימה, אחורה או לצדדים. כל זאת בניגוד למי שהגתה את התערוכה, בכיכובן של אותן נשים במידות מפלצתיות, סוזן (בכיכובה של איימי אדמס הנפלאה) הקטנה והרזה, שחושפת גזרה מהודקת וגם המון עצב בעיניה (גם בן דמותו של ג'ילנהול יגיד לה את אותו המשפט הקלישאתי בהמשך). הפתיחה השערורייתית הזו של הסרט היא החותם והסימן של בעבור חזונו של פורד לסרט מזן אחר לגמרי, סרט שלא כל כך דופק חשבון ומשניית הפתיחה הוא מכריז על ייחודיותו, עברתם את מבחן השומן? אתם מוזמנים להמשיך להיכנס אל תוך מחילת הארנב.


(אז מה? השפמים שוב באופנה?)

טום פורד רוצה להגיד הרבה בסרטו, הוא אומר זאת דרך משלב עלילות ייחודי, הוא טווה את קוריי המתח לאיטם ובכל מהלך הסרט הוא מפזר רמזים קטנטנים וגם קצת יותר בולטים, בעודו משתמש במטאפורות לכל אורכו ורוחבו של סרטו. את הכל הוא עושה עם בימוי מהודק ומושחז. פורד משכיל להשתמש בקאסט מוכשר ובמיטב השמות החמים ביותר שיש להוליווד להציע, כאשר הוא לא פוסח על אף שכבת גיל. בין אם זה אהרון טיילור ג'ונסון הצעיר, שהולך ומקבל לגיטימציה בתור השחקן הנהדר, שהוא הוכיח שהוא עד כה, דרך ג'ייק ג'ילנהול ואיימי אדמס שאין מה להכביר עליהם במילים וכלה באיילה פישר המפתיעה ומייקל שאנון המופלא, שלא מקבל מספיק קרדיט ברחבי הוליווד על היותו השחקן הענק שהוא.

סיפור הסרט מגולל את תחילת עלילתה של סוזן, בעלת גלריה ונשואה לאיש עסקים ממורמר (ארמי האמר). נישואיה כבר מזמן התמוססו מהשרטון עליו הם עלו ושניהם מחפשים לאן לברוח, כיצד להתלונן זה על זה, כיצד לא לתמוך זה בזה ולתסכל זה את זה, עד שביום בהיר אחד מגיעה אליה חבילה עטופה היטב ומתחילה בפיזור הרמזים הדקיקים לצופה על מה שעומד לקרות מראש. היא נחתכת מנייר העטיפה (רמז, רמז...) ומגלה כי מה שנמצא בתוך הוא רומן שכתב בעלה לשעבר והוא רוצה שהיא תהיה הראשונה שתקרא אותו והיא אכן קוראת, כאשר בעלה הנוכחי עוזב לטובת "נסיעת עסקים" עם המאהבת שלו ולא ממש מתאמץ להסתיר את כל עניין הרומן. הסיפור של אדוארד, האקס, שואב אותה אל תוך עולם כמעט מקביל לעולמה שלה, כאשר כל הפוגה בקריאה וכל תפנית עלילתית קיצונית מוצאת אותה מתנשמת ומתנשפת. הסיפור עצמו מספר את סיפורה של משפחה, אשר מורדת מהכביש על ידי חבורת רדנקס מונהגת על ידי פסיכפט אמיתי ומסתבכת בענק, הסיפור עצמו ניבט מדמיונה הקודח של סוזן, אשר מלבישה פנים וזהות לכל אחת מהדמויות, כאשר אף דמות ומראה דמות אינם מקריים (לא סתם בחרו באיילה פישר, שכמעט נראית זהה לאיימי אדמס בסרט הנוכחי).


(לאן אתה רץ? תן לסיים ת'סיגריה | צילום: יח"צ)

עלילתה המרכזית של סוזן, שמייצגת את ההווה הולכת ומיטשטשת מאחורי עלילת הספר, אשר מקבלת תפניות ורמיזות אינספור אל עברה של הגיבורה הראשית, מה שגורם לפורד לפתח גם את קו עלילה שלישי - העבר. בינתיים סוזן, אשר מרגישה כאילו הספר הופך להיות חלק אקטיבי מחייה, ממשיכה להישאב לתוכו, משליכה מהעבר אל תוך הסיפור והסיפור משליך עליה, לאיטו ומשפיע עליה ועל כל מהלך יומה ועל רצונותיה ולמעשה מפתח סוג של שליטה בה, כאשר היא משחזרת את צעדיי עברה במקביל לקריאתה בספר. פורד משרטט את הסרט באופן שקול ומחושב, תוך כדי בנייה עמוקה של הדמויות המקיפות את סוזן וכיצד הן משליכות עליה, כמו למשל אימה של סוזן (לורה ליני) הגזענית, השיפוטית והפרקטית מדי, שממש לא מהווה מודל לחיקוי עבורה, אבל בסופו של דבר מצליחה לקלוע לאופייה ההולך ומתפתח של סוזן. הסיפור עצמו הולך ובונה את עצמו בתור ערימה של מסרים, חבויים או גלויים ולכל דמות בעלילה של הסיפור ישנו תפקיד מפתח בחייהם המשותפים של סוזן ואדוארד, בין אם היא יוצקת את המשמעות ובין אם אדוארד שותל את המשמעויות בעצמו, דרך פיתולי העלילה של הרומן שכתב.

המוזיקה המסתורית מכניסה למן אווירה היצ'קוקית שכזו, המגובה גם בביצוע מלוטש, דרך רמזים ומטאפורות הנטמעים בתודעת הצופים, שאחרי הסרט ינסו להרכיב את התצרף המרתק שזרק להם פורד לפנים בחלקיקים ושברירי מידע. כפי שהסיפור שואב את סוזן, אתם תרגישו בכל רגע מהסרט שהוא שואב אתכם, שלב אחרי שלב, תוך כדי שאתם חוזים בהופעות נפלאות של שאנון, ג'ונסון, אדמס וג'ילנהול, כאשר מעל כולם מנצח פורד הנפלא, שזהו סרטו השני בלבד, אחרי "סינגל מן", משנת 2009. סרטו של פורד מרגיש בכל כך הרבה משלביו כאילו יצא מתקופה אחרת והדרך בה הוא גורם לסיפורים להשפיע זה על רעהו פשוט מעוררת התפעלות, כשהעלילה הכי משנית שמה בצל את הראשית והפלאש-בקים, אבל בו זמנית גם מושפעת מאחד מקווי העלילה ומשפיעה על השני.


(רק חסרה עניבה וזהו)

פורד משרטט את סיפור האומללות האישי של סוזן וכיצד היא מקבלת הזדמנות לבחון את ההשפעות של מעשיה והתנהגותה כלפי בעלה לשעבר עליה ועליו וכל זאת דרך הסיפור שהופך להיות נקודת העוגן המרכזית של הסרט. פורד מציג, דרך המורכבות העלילתית, הבימוי המצוין והמשחק המשובח של שחקניו, שורה רחבה של יתרונות שבקרוב יתחילו להיזקף לזכותו, כאשר ייפרש השטיח האדום והמועמדויות יתחילו להישקל בקטגוריית הבימוי, התסריט והמשחק. סרט ייחודי, לא אופייני לרוח התקופה ומלא באומץ על בחירות נפלאות ובעיקר לא שגרתיות. ישנה תחושה שאולי הסרט הזה לא יהיה בין המועמדים הסופיים למירוץ על הסרט הטוב מכולם, אבל בהחלט יישמע שמו בלא מעט קטגוריות אחרות בקרוב.

"יצורים ליליים" אורך הסרט: שעתיים
במאי: טום פורד
שחקנים: ג'ייק ג'ילנהול, איימי אדמס, מייקל שאנון, אהרון טיילור ג'ונסון, איילה פישר, ארמי האמר, לורה ליני.