"לא פה, לא שם": אך בהחלט כאן

לא קל לחיות כפלסטיני בישראל, בוודאי לא כשאתה לא מגדיר את עצמיך כישראלי, אך לא מורשה לך להגדיר את עצמיך כפלסטיני. ברצינות, תחשבו על זה; כדי להתקדם בארץ הזו כערבי אתה צריך ללמוד מקצוע בעברית, לדעת את השפה העברית, להשתלב בתרבות הישראלית, ובעצם, לשנות את התרבות שאתה בא ממנה. על הנייר, זה לא אמור להיות כזה קשה; אנחנו היהודים עשינו את זה לאורך כל ההיסטוריה בכל אירופה, ואם נתעלם מהשואה, הצלחנו בזה. אך מסתבר שבארץ שלנו, כארץ שלא הכי מקבלת ומכילה שבעולם, זה לא פשוט בכלל.

"לא פה, לא שם" מדבר בדיוק על הסיטואציות האלה. קצת מקבץ אותן, קצת מצמצם אותן לצורה קולנועית שקל לספר אותה, אך עדיין, הסיפורים שהוא מציג אמתיים, אנושיים. מדובר בשלוש סטודנטיות ערביות החיות בדירה תל אביבית, וחיות את הסצנה התל אביבית - האחת נאלצת להתחתן עם בחור מן המגזר הערבי שאיננה מעוניינת בו, השניה לסבית שנאלצת להסתיר בכוח את נטייתה המינית, והשלישית נקרעת בין בן זוגה השמרן והמקובע לחייה הליברלים והחדשניים שסיגלה לעצמה. שלושת הסיטואציות מוצגות בצורה קצת דחוסה, אך אנושית.



אפשר להגיד שחלק גדול באופן האנושי שהסרט הזה עשוי תלוי גם בשחקניות הנהדרות, גם בעיצוב הדמויות המדויק והאותנטי, ובעיקר בבמאית הסרט, מייסלון חמוד. מייסלון בעצם מספרת את סיפורה האישי דרך המבע הקולנועי, ולא קשה להרגיש זאת. המועקה והקושי לצד הבריחה מהמציאות, הכיף והאלכוהול מורגשים היטב. למעשה, היופי שבסרט הוא השילוב בניהם; לא מדובר בסרט קשה ועצוב, ולא מדובר בסרט מסיבות קליל וקצבי - מדובר בסרט שלוקח את שני הסגנונות זה לצד זה, מצליח להצחיק ולהעציב, ולמעשה, לספר סיפור לא קולנועי בצורה הכי קולנועית שאפשר. ישנו שלב בו הסרט הופך לסוג של מותחן נקמה, וזה פשוט נפלא - כי ככה קולנוע אמור להיראות; כזה שמציג את המציאות מצד אחד, אך לא נכנע לה מהצד השני.

"לא פה, לא שם" הוא בייסודו סרט חשוב. הסיפור של שלושת הבחורות בסרט קשה ונוגע ללב. כמו שאמרנו, לא קל לחיות בפלסטיני בחברה הישראלית. הדמויות בסרט נקרעות בין החיים התל אביביים החדשים והליברלים שנולדו אליהם מחדש, לבין העולם הפרימיטיבי, הקשה והאלים שנולדו אליו מלכתחילה. זהו סרט פמיניסטי, אשר בפעם הראשונה בקולנוע הישראלי נותן לאשה המוסלמית להיות מניפת הדגל בסיפור, הגיבורה המנצחת, ומוציא את הגברים חלשים, מדוכדכים וחסרי עמוד שדרה. זהו סרט שמוכיח שנשים לעתים רק צריכות להתאחד אחת עם השנייה כדי להשיג את הנחת שלהן, ולא עוד איזה גברבר גדול ומחבק שרק רוצה להגיע למיטה. זהו למעשה גם איננו סרט פוליטי, ואיננו סרט על גזענות, ואיננו למעשה סרט מסר של "נו נו נו ישראל!", זהו פשוט סרט שמשקף מציאות חומלת אך קשה, כזה שמציג את כל הצדדים באופן ראוי, ביקורתי אך לא שופט. ולזה, אני קורא, קולנוע ישראלי מעולה ועמוק. כדאי לראות.