"להתעורר מפחד": אפקט הפרפר

מייק פלנגן הולך למקום הבטוח של סרטי אימה ומתעסק עם הורים וילד מוזר, שעובר בין משפחות אומנה. כמה פעמים כבר ראיתם את הסרט הזה? כנראה לא מספיק, כי פלנגן חשב שאפשר לעשות עוד אדפטציה עם ניחוח קצת שונה, על מנת להצדיק את סרטו הנוכחי, אשר מתחיל באופן מבטיח, כאשר הוא מציג את דרכי ההתמודדות של הורים עם אבל על בנם הקטן, באמצעות אימוץ. רק, שכמו בכל סרט אימה עם דפוס קלאסי, הילד מגיע עם שריטה מסוימת, שלא נאמר חריטה, הוא בא עם רוח רפאים ארוזה מהבית, שעשתה עקוב אחריי לכל מיקום אליו הוא מגיע.

פלנגן הצליח לשים את ידיו על תפוח אדמה די לוהט וללהק את אחד מהשחקנים הצעירים שעשו את הפריצה בשנה החולפת, ג'ייקוב טרימבלי הצעיר (שכיכב ב"חדר"), על מנת להזניק את התסריט החלשלוש, שהוא תסרט בעצמו עבור הסרט בבימויו. פלנגן כבר ביצע עבודה טובה (אבל לא יוצאת דופן) בתסריט והבימוי של "השער" ונראה שבסרט הנוכחי הוא מנסה לשמר את עבודתו הטובה, אבל ממש לא מעז באף חזית מלבד החזית העממית המאוחדת - זו העלילתית. כלומר, הוא לוקח שני סוגים של אבל ומאחד אותם, כאשר סוג אחד של אבל הוא זה של ההורים על בנם והסוג השני הוא של הילד, אשר איבד את אימו.


(זוכרים אותי תקוע בחדר? עכשיו הזמן לנקמה)

האבל וההתמודדות עימו, מצד ההורים לוקח חלק נכבד אבל לא מפותח בצורה יוצאת דופן ודרך ההצגה שלו היא די בנאלית, שגרתית וקשה לומר ששוברת שגרה. דרך ההתמודדות של הילד עם אובדן אימו מפותח לכדי רעיון האימה, אבל קשה לומר שהתרגום של פלנגן, מבחינה עלילתית ומבחינת סוגת האימה, מצליח להתעלות ולרשום שיאים חדשים ושונים. בסופו של יום (וסרט) אפשר לומר ששום בשורה חדשה לא יוצאת מידיו של הבמאי והסרט רק מחזק את מעמדו של טרימבלי הצעיר והמשובח, אשר ניחן בכשרון משחק משכנע ושובה. טרימבלי הוא הבשורה של הסרט ועוזר רק להעצים את חולשתם הגואה של שני כוכבי המשנה; תומאס ג'יין קייט בוסוורת' הלא רלוונטיים.

הסיפור מציג, כאמור, את אותה התבנית המוכרת של אותו יתום מסכן, אשר מיטלטל בין כל אותם הבתים והמשפחות המאמצות, עד שמגיע לזו הנכונה, שמוכנה לקלוט אותו בזמן וגם להילחם איתו ביחד בסכנה האופפת אותו. הטוויסט, אם תרצו, הוא עצם העובדה ששני ההורים, שמאמצים את קודי (שגילה סוג של תכונות לייב סטרימינג, בזמן הסרט), לוקחים אותו תחת חסותם בתור ניסיון לפתוח דף חדש, כאשר הישן מסמל עולם וחיים מסויטים במסגרתם שכלו את בנם היחיד בתאונת טביעה במקלחת. הניסיון להכניס ילד חדש הביתה נתקל במחסומים הרגשיים הצפויים, שהייתם יכולים להעלות ולשער בנפשכם. גם במחלקה הזו לא ניתן לרשום הפתעה מיוחדת.


(מרגיש כאילו משהו תקוע לי בעין)

כאשר הסרט עובר כמחצית מדרכו, ניעורה משנתה גם מחלקת האימה ושם אין הפתעות מיוחדות. כאשר הילד הולך לישון הוא חולם וחלומותיו מתממשים, באופן כמעט מיידי, עבור סובביו. ראינו כאלה סרטי אימה שכאשר האור נכבה יוצא "איש הבוגי", כנראה שגם משהו מהסוג והזן של הסרט הנוכחי התקיים במציאות ועולם אחרים, על כן הסרט, אשר מעוצב נהדר וגם מסופר לא רע בכלל, מבחינה עלילתית, לא תורם שום דבר הוא לא מאכזב, כי כאשר מסתכלים על הצוות והבמאי, מבינים שהסרט לא הולך לנפק הופעה יוצאת דופן מכל בחינה אפשרית וכן, דווקא כן מאמינים שמי שימצה את מלוא ההזדמנות והפוטנציאל הוא דווקא טרימבלי הצעיר, שיש לו רק מה להרוויח.

תומאס ג'יין כבר מזמן הפך להיות שם נרדף לבינוניות הוליוודית, כאשר קשה לספור על אצבעות יד אחת את הופעותיו בהפקות ראויות בהוליווד ועוד פחות ניתן לספור את הופעותיו המשמעותיות בסרטים טובים, גם כאן (עם שיער ארוך וביזארי למדי) הוא לא מצליח להשאיר חותם מעבר לשמו, שהוא שם שכבר לא מושך כל כך הרבה קונים. כמעט אותו הדבר ניתן לומר על המקבילה הנשית של ג'יין (שהוא שם נשי בפני עצמו), קיית בוסוורת', שמאז שגילמה את תפקידה של לואיס ליין הכושלת בסופרמן כושל (בטירוף! רק תחפשו את סופרמן מאותו הסרט ותבינו כמה גלים שליליים הוא עורר), המשיכה בדרך בינונית למדי עד שהגיעה עד הלום והמשיכה להלום בתופי הבינוניות. לא מרגעי הזהב שלה ועדיין משלם את חשבון החשמל בבית היקר (כנראה) שהיא גרה בו (ללא פרפרים ועשים מכל סוג שהוא). טרימבלי, כאמור, ייזכר מ"חדר" המשובח, בו הוא היה מעל כולם בפער גדול. הסרט הזה הוא פשוט עוד פסע שהוא פוסע, בדרכו לבצע דריסת רגל נוספת בהוליווד. נהדר בסרט די מיותר.


(פרפר, פרפר, שעל הקיר...)

אין הרבה טענות לסרט אימה תבניתי. הסרט מתבקש להיות מפחיד והוא עושה את העבודה במחלקה הזו באופן מדוד, הוא גם מצליח לייצר חיבור קל מבחינת הדרמה האנושית שלו והוא מייצר רגעי אימה ואמפטיה בצורה בינונית להחריד. כל כך בינונית שקצב הלב פשוט נותר די קבוע עד סופו וזאת מבלי לרשום הרבה רגעי התרגשות ועלייה בדופק. הכל צפוי, הכל כבר נראה בעבר וכנראה עוד ייראה בעתיד.