"בילי אליוט": הוא רק רוצה לרקוד

הסרט
בראשית ברא סטפן דלדרי את הסרט, זה היה בשנת 2000 ונגמר עם שלושה כמעטים, בבחינת טקס פרסי האוסקר. דלדרי ביים את ג'יימי בל (כיום שחקן, שממש רחוק ממלוא מיצוי הפוטנציאל שלו ועדיין מדשדש בסרטים, שפחות הולמים את איכויותיו הגבוהות) בתור בילי, נער רגיש, עדין וקופצני, שרק רוצה לרקוד. זה קורה בזמן שביתת הכורים מול מרגרט תאצ'ר ואגרוף הברזל שלה וגברים הכי גבריים מוחים נגדה ונגד אלו ששוברים את שביתת אנשי האיגוד ומדרדרים עוד יותר את המצב הקיים. כך בילי גדל לו בכפר פרברי קטנטן, מוקף משטרה בכל פינה, אביו, אחיו והרבה מחבריהם שובתים, שרק רוצים לראות עוד גבר גבר מנסה להתעלות מעל המצב והופך להיות המשך לנצר דור מתאבקים. ובילי? הוא עדיין רוצה לרקוד ורוקד בכל הזדמנות וברגע שניתנת ההזדמנות הטובה ביותר, הוא גם מקבל הדרכה ומנסה להפוך את זה למשהו יותר ראסמי.

המאבק התקופתי בין ספורט מגדרי גברי לבין הספורט המגדרי הנשי ביותר, הוא גם מאבק בין בילי, אשר מגיח עם מודרניזם מסוים, בתקופה פטריארכלית מיושנת ומול אביו המותאם לאותה תקופה ודרך חשיבה, כזה שרואה את הבלט בתור הספורט הנשי, מבחינה מגדרית, מרגיש מאוים ואיך לא? משייך אותו להומוסקסואליות. ג'קי, האבא (גארי לואיס המשובח, שלימים איחד כוחות עם בל ב"זוהמה" המצוין) הוא פטריארך מהזן הישן; לוקח חלק בשביתה ואדם בעל עקרונות וגם חשיבה מיושנת בהתאמה, בעוד בילי הוא התקווה לחשיבה חדשה, נאיבית ושונה לעולם חדש וכזה אשר מקבל רעיונות חדשים, עם מייקל, החבר הגיי הממש לא מוצנע ועם הרצונות להיות מי שהוא. טוני, אחיו של בילי (ג'יימי דרבן), הוא מן דמות ביניים, כזה שלא מתכוון לעמוד מנגד ורק להילחם במפיריי השביתה ומנסה לפעול למענם, בעוד ג'קי, האב, מנסה לא לנקוט באמצעים חריפים, עבורו, עבור משפחתו ובעיקר עבור בילי, הנער הרגיש והיחיד שדרכו עדיין לא נסללה אל תוך המכרות האפרוריים של דורהאם.


(אז לא להישאר עם מגן הראש?)

ג'יימי בל, כך מסתבר, היה רקדן סטפס, אשר זכה בפרסים ואף למד בלט, בסתר במשך שנתיים, מגיל שש, גם בל, כמו בילי, גדל באזור המכרות של אנגליה. בל דווקא החל לרקוד כאשר אמו, שגידלה אותו לבדה (בשונה מתוכן הסרט, שם הוא נעדר דמות אם), הביאה אותו לשיעורי המחול של אחותו הגדולה מעקב מחסור בשמרטפית. בדרכו לקבל את התפקיד הראשי, גבר על 2,000 מועמדים ובאנגליה, זכה על תפקידו בטקס המקביל לאוסקר האמריקאי. למרות היותו רקדן סטפס מצטיין, תנועותיו בסרט נראות לא מלוטשות עד הסוף והוא נעדר חינניות של רקדן בלט, בדיוק להיפך ממקבילו בהצגה הישראלית המקומית (אליה תיכף נתייחס) ועם זאת, הוא עדיין נפלא, נהדר ואמין במאת האחוזים, בתור רקדן מתחיל, גס וכזה ששווה להשקיע בו הלאה, בבית הספר המלכותי של הבלט הלונדוני.

הסרט עצמו כבר קיבל מעמד של סקט קאלט אצל לא מעט חובבי קולנוע בריטי ובכלל ומרביתו עטוף בסצנות שובות ומרגשות, כאשר הסצנה של ג'קי ממרר בבכי בזרועותיו של טוני קורעת לב ומסמנת את המפנה המרגש של הסרט בכל הנוגע ל-ויתור על כבודו ועקרונותיו בשביל לעזור לבילי לממש את הפוטנציאל וזאת למרות ניגוד העקרונות ודרך חייו. עוד דמות מפתח היא דמותה של גברת ווילקינסון (ג'יין וולטרס, אשר הייתה מועמדת יחידה לאוסקר מבין הקאסט המצוין של הסרט), אשר ברוך, סבלנות ולא מעט קשיחות, פותחת את הדלת העצומה עבור בילי - גם לעולם הבלט, גם במאבק עם דעותיהם המיושנות של בני משפחתו ובמובן מסוים משלימה ומנסה למלא את מקום האם הנעדרת מחייו, בעודה פורשת את כנפיה מעל ראשו ולא מוותרת עד שהיא מצליחה להשיג את המטרה המשותפת עבורה ועבור בילי.

המפגש הטעון, המצחיק והייחודי בין בילי ואביו לבין העיר הגדולה והאקדמיה - מסמל את המפגש בין תרבויות, ובין המעמדות וההפרשים הברורים האליוטים לבין העיר הגדולה. המפגש מנקז רגעים מזוקקים של קומדיה אל תוך הסרט ועלילתו הלא פשוטה, כאשר אותו הרגע, הכמעט יחיד, של האושר מההודעה על קבלתו של בילי לבית הספר לבלט נקטע עקב אנשי העיירה השבורים, עם עצב ואכזבה גדולים וגלויים עם סיומה של השביתה. הבימוי של דלדרי הוא לא פחות ממבריק, בעיקר עבור אותה הסצנה, כאשר על רקע האור משתלטת החשיכה ואותם יחסי תאורה וקומפוזיציה מהווים חותמת לאחד הרגעים המכוננים והמסכמים של הסרט.


ׁׁׁׁׁׁׁ(ו...סיבוב)

בין שלל מערכות היחסים שמקיים בילי בסרט, בעיקר עם משפחתו, ישנה גם מערכת יחסים מיוחדת מאוד, עם מייקל (סטוארט וולס), חברו ההומוסקסואל החבוי. מערכת היחסים הזו היא מן מאקרו, אשר מציג את המרחקים הקרובים-רחוקים בין ריקוד הבלט לבין אלו הרוקדים אותו, שממש לא מחויבים להיות משויכים לקהילה ההומו-לסבית, אבל בהחלט משויכים לקהילה סובלנית יותר. לבסוף גם דמותה של הסבתא (ג'יין הייווד) לא יורדת מתחת לראדאר עם תפקיד קטנטן, מטורלל ומרגש, אשר משלים מארג מורכב ומרתק, שמעלה על נס את הפלא הצעיר והמוכשר (גם בל עצמו, בתור השחקן המוביל והמרגש) אל מול החיים הקשים, המרים והחד גוניים, אשר מחכים לו מעבר לפינה, אלא אם...

הסרט, שכאמור מלא ועמוס ברגעים וסצנות מרגשות, חותם את עצמו עם שילוב הנעימה המרכזית של מחזה הבלט "אגם הברבורים" למראה פניו האדמומיות, מתרגשות ועמוסות דמעות של ג'קי, שבעוד סצנה מרגשת מעביר את המיקוד לבילי הבוגר, המזנק אל הבמה ומעביר, הלכה למעשה, את כל הקונסטרוקציה הקולנועית חזרה אל הבמות, משם נשאב הסרט באופן קונספטואלי ואליו חזר כחמש שנים לאחר צאת הסרט. בלונדון. הפקת המחזמר של הסרט "בילי אליוט" עברה בשנת 2005 בתיאטרון "ויקטוריה פאלאס" וזכתה בעשרת פרסי טוני, ארבע שנים לאחר מכן, בעודה גורפת מחמאות בכל רחבי הממלכה הבריטית.

בילי אליוט - הסרט
במאי: סטפן דלדרי
שחקנים: ג'יימי בל, גארי לואיס, ג'יימי דרבן, ג'ולי וולטרס.
אורך הסרט: 110 דקות.

ההצגה
זו הייתה הופעת בכורה במתחם ההצגות של ה"סינמה סיטי" ופעם ראשונה ואישית בהצגה שאיננה באולמות ה"רגילים" ("הבימה" ו"הקאמרי" לדוגמא), "חוויה" מפוקפקת, כאשר לאחר לבטים רבים וניסיונות לארגן בייביסיטר בתיזמון הנכון, נותרו כרטיסים לפינה הימנית באולם ה"סינמה סיטי" בגלילות. זה הרגיש כמו הדבר הפחות נכון לעשות, אבל ההייפ סביב ההצגה, הזיכרון הרחוק מהסרט (וגם הקרוב מהצפייה בו ערב לפני ההצגה), עשו את שלהם.

התווספו עוד זוג חברים טובים, בשביל לחזות בפלא הארכיטקטוני המוזר, בעל השיפוע החד מקצה היציע ועד לתחילתה של הבמה וגם לצפייה בגרסה הישראלית לזו הבריטית המשופשפת, שפרצה לפני כמעט 17 שנים. מאז יצא הסרט ג'יימי בל, בילי אליוט הנצחי והקלאסי כבר מזמן הפסיק להיות ילדון זב חוטם ומקסים וגם לא כל כך הצליח להשוות את השיא, אליו הגיע מוקדם מדי, על אף הרמה הגבוהה, שהמשיך להציג בקולנוע.

העיבוד הבימתי הישראלי עושה מאמצים להתקרב אל קהל ישראלי רב ומגוון. גם מבוגרים וגם ילדים, בגילאי בית ספר וצפונה. לא מעט כאלו נצפו בהצגה ובתור אב צעיר, עם ילדי גן, הייתה הרגשה קצת לא נוחה מהקללות המאולצות ששיגרו אושרי כהן ואבי קושניר (שעוד יפליא בקטע סטפס חביב בסופה של ההצגה) אל חלל האוויר. קצת פחות מהתמליל המיותר הזה גם היה נותן לילדי גן חובה את הזכות לצפות במחזמר מקסים, שיכול להצית את הדימיון אצל הזאטוטים בגיל מוקדם, עבור מוזיקה וריקוד. מאמצים שדווקא כן צלחו, באופן כזה או אחר על ידי יוצרי והוגיי ההצגה, לחבר בצורה חלקה וקולחת יותר את הקהל הישראלי לתוכני ההצגה, היו הטקסטים המדובבים, המקדימים והמלווים את הסרט, מפיה של "אשת הברזל", מרגרט תאצ'ר, למי שלא הכיר את הסרט או את הרקע התקופתי, במסגרתו מתרחשת העלילה של ההצגה.


(נולד לרקוד - ארנון הרינג)

על אף העיצוב המחריד, ההררי והמתוכנן באופן לקוי לחלקו של היציע באולם התיאטרון, הבמה הייתה מאובזרת במיטב האמצעים הטכנולוגיים החדשניים על מנת לייצר תחושה של ניצול שטח מקסימלי, כאשר חלקי תפאורה הורמו באופן מכאני, פערו בורות, סתמו אותם ועזרו לביתנים שלמים לטייל באוויר, כמו גם ל"בילי" המקומי ועל כך ניתן לומר שהיה פיצוי על עוגמת הנפש למי שהתיישב מאחורי גברת רמת קומה, שזזה מצד לצד וחסמה חלקים ניכרים מהבמה. באיצטדיון הכדורגל כבר למדו לייצר גבהים נכונים ומדודים בין שורות המושבים וקצת לא ברור מה מנע ממיטב המוחות שהגו את אולם התאטרון בלב אולמות הקולנוע החדשניים ביותר לייצר כזו חוויה מעיקה ולא נוחה.

באופן אישי ומפרספקטיבת צופה שפחות פוקד את אולמות התאטרון, ניכר כי ההצגה סובלת מהייפ מוגזם מדי ברחבי הארץ, כאשר בבירור הסרט מתעלה כמעט בכל פרמטר על התוכן המוצג, גם ברמת המשחק וגם באפקט הרגשי על הצופה. אולי למי שישב בשורות הראשונות הייתה את הזכות לחזות בפניהם והבעותיהם של השחקנים הראשיים, אבל לא נמצא תחליף לדרמה והרגשות שהציפו את השחקנים והצופים בסרט הקולנוע הבריטי הנפלא מלפני 17 שנים. אך עם זאת, קאסט השחקנים המוכרים והוותיקים שהשתתפו בהצגה ניפק הופעה מעוררת כבוד וכבש את הצופים לגמרי עם משחק מצוין, מהול בשירה, ריקוד ולא מעט הומור שעוזר לעכל כל נושא קשה בפוטנציאל, בצורה חלקה בגרון.

למי שלא הכיר את נושא מאבק הכורים מול תאצ'ר, התקבלו תזכורות לכל אורך המחזמר, אומנם בעברית ונעדרות שפת וקונטקסט המקור ובנגיעות קלות - המסר הועבר, בשטחיות מדודה, אבל בצורה ברורה שעוזרת להתחבר לסיפור הרקע, כאשר הסיפור הראשי המרכזי הוא סיפורו של בילי שרק רוצה לרקוד בלט, ללא אמא ועם אבא שממש מתקשה לתפקד בתור הפטריארך הקלאסי, נגד השיטה, נגד התקופה ועם הרבה בעד לכיוון מימוש עצמו והפוטנציאל שלו.


(כל אחד יכול | צילום עצמי)

הדעה הרווחת בין מבקרי התאטרון הייתה ברורה וחדה לגבי הקאמבק הענק של דפנה דקל ואי אפשר באמת להתכחש לתפקידה הבוטה, הנרגן ועם זאת האוהב והמלטף, אבל היא הייתה קצת רחוקה מדמותה המקורית של גברת ווילקינסון מהקולנוע, שהייתה אמנם קשוחה, אבל לא עד כדי כך, מתוסכלת ממסלול חייה, אבל לא בצורה בוטה כל כך ונדמה שדפנה דקל עשתה את המוטל עליה, בקיצוניות יתר, בשביל להישאר רלוונטית ולהיזכר מתוך קאסט מוכשר, של שמות שלא יורדים מסדר היום בתרבות הישראלית הנוכחית. דקל הגזימה, אבל כנראה בצורה מדודה ומספיק טובה בשביל לקבל את אור הזרקורים והמחמאות פעם נוספת מקהל המבקרים המקומי.

דעה רווחת נוספת היא שארנון הרינג, הנער האדמוני שחולק בתפקיד של בילי אליוט עם שון זילברשטיין גרנות, הוא עילוי צעיר שעוד הולך לקרוע את במות ישראל והוא אכן כזה, בעיקר בתחום הריקוד, כל כך עילאי, שקצת מקשה להתקשר ולהתחבר למקור (ג'יימי בל), הגס והמחוספס, שהיה חייב לעבור עוד כמה שנות שיוף בבית ספר מקצועי לבלט. הרינג נהדר, אבל קצת מופרז במחלקת המשחק. האמינות המרכזית שהוא משדר היא בכל צעד בלט קלאסי ועדיין קצת פחות בתחום המשחק, שעוד יצטרך לעבור דילול מלודרמטי, בשביל להגיע לשיאי אמינות. אבל הוא עוד ילד בן 13 וזה יגיע וכנראה בגדול. הרינג הגיע לשיא, בכל אופן, בכל הנוגע לריקוד בקטע בלט שניגן והציג את "אגם הברבורים", קטע שנתן הזדמנות לצופים המבוגרים להתרגש, להתפעם ולהצטמרר מחדש ועבור הצופים הצעירים היה הזדמנות מצוינת לחוות לראשונה את אחד מריקודי ונעימות הבלט הקלאסיים האהובים ביותר. במשל של החיים, הרינג מקבל במציאות את ההזדמנות שבילי אליוט קיבל בעלילה, רק בשלב מוקדם יותר מבחינה עלילתית וגם בחיים האמיתיים שלו עצמו, רקדן בלט שספג עלבונות וירידות מהסביבה הצעירה וחסרת הסבלנות. הרינג מפליא בכשרון הריקוד שלו כאשר פורטת נגינת "אגם הברבורים" על לבבות הצופים בהצגה ובעצם משאיר את חותמו שמתעלה על חסרונותיו בתחום המשחק.


(או קדימה או אחורה - אין צדדים)

המחזמר הזה הוא הזדמנות להוציא בני גילאים רבים מהבית, גם ביום חורף גשום, בשביל לצרוך תכנים מוזיקליים נהדרים, לצפות בריקודים מתוזמנים היטב ולחזות בתסריט של אחד מהסרטים הבריטיים הזכורים לטובה משני העשורים האחרונים. עם קאסט וותיק שעושה את עבודתו על הצד הטוב ביותר, פוגשים גם הצופים (הוותיקים והצעירים כאחת) שני שחקנים/רקדנים מצוינים, אשר משלימים את הוותיקים באופן מצוין. למי שצפה בסרט ורוצה לשחזר את החוויה בשפת אימו וגם למי שלא חווה מעולם את הסיפור המקסים והמרגש הזה, עכשיו זה הזמן לקום ולגשת לשעתיים נהדרות ומהנות.

בילי אליוט – ההצגה
בימוי: אלדר גרויסמן.
תרגום: אלי ביז'אווי.
שחקנים: ארנון הרינג, אבי קושניר, דפנה דקל, אושרי כהן.
אורך ההצגה: שעתיים