"הכחשה": לא תוכלו להכחיש

זו תקופה מאוד רלוונטית לסרט שיוצא נגד מכחישי שואה, תקופה בה יהודים בכל רחבי העולם סובלים מאנטישמיות ושליט אחד מסוכן וגזען עולה להיות נשיאה של ארצות הברית של האמריקאיים, ופתאום סרט על מאבק עיקש בין מכחיש שואה מרושע ורהוט מאוד לבין פרופסורית חוקרת שואה, עם דם חם ורצון עז לא להפסיד בקרב, נראה כמו עוד אחד מסרט האגרוף, במסגרתם רק אחד ייצא עם ידיו מונפות למעלה, בין אם בנוקאאוט או בין אם בהחלטת שופטים צמודה ועל הקשקש.

זה קורה בתחילת הסרט, כאשר מגיע הרגע הזה שכל יהודי טוב קופץ ונדלק בעוד רייצ'ל ווייז, המגלמת את פרופסור דברה ליפשטאד, שואלת את תלמידיה כיצד היו יכולים להוכיח כי אכן השואה התרחשה וכיצד ביצעו הנאצים את רצח ההמונים המדויק, המדוקדק, חסר האנושיות והמפלצתי שלהם. למי שלא בקי בפרטי הפרטים מהמשפט בין ליפשטאד לאירווינג צורם לשמוע שאת הזוועות, אשר קרו קצת לפני אמצע המאה שעברה, עדיין צריך לחשוב כיצד להוכיח ולא לשכוח, כאשר אוכלוסיית ניצולי השואה הולכת ומתמעטת.

רייצ'ל ווייז, יהודייה במקורה, נכנסת לנעליים, שכנראה לא מעט שחקנים עם שורשים יהודיים היו חושבים כמה פעמים לפני שהיו מכניסים את עצמם לתפקיד בעל אמוציות כאלו ואחרות. ליפשטאד גוננה על האמת שלה ושל כל העם היהודי מול בן אדם מסוכן, שלא השתמש בנשק, גז כימי או ירה באקדח פעם אחת בחייו, אבל דיוויד אירווינג השתמש בלשונו, החדה כתער, כדי לבלבל אוכלוסיות מוטות בדעתן ממילא וגם כאלו שהיו צריכות דחיפה קלה, על מנת להטיל ספק בהיסטוריה של העם היהודי. הוכחה ניצחת שבשביל להילחם לא תמיד חייבים כלי נשק, אלא את האפשרות להשתמש במילים על מנת להפוך אנשים ודעות לכלי נשק יעילים.


(סגל הסרט מארח את המקור. נעדר - אירווינג)

המאבק המקומי והבלתי נגמר בין ישראלים לפלסטינים, אשר קיבל וממשיך לקבל תפניות חדות דרך הרשתות החברתיות וכלי התקשורת האינטרנטיים והעכשוויים, בהחלט נראה כמו ההתגלגלות המודרנית של המשפט בין ליפשטאד ואירווינג. כאשר צד אחד יודע להשתמש במילים ממוקדות ומדויקות על מנת להזין את הקהל הצמא להטייה הנכונה מסביב והבעיה העיקרית כעת היא שאף בית דין לא ייקח ולא יכול לקחת על עצמו את הזכות להכריע בין שני הצדדים.

סיפור הסרט מביא את סיפורה של דבורה ליפשטאד, היסטוריונית לשואה, מרצה ויהודייה גאה אל מולו של דיוויד אירווינג, מכחיש שואה, אשר מנצל את תכני ספרה של ליפשטאד, על מנת לתבוע אותה בבית המשפט ומנסה לגבות את דעותיו הקיצוניות בניצחון על מישהי, שהופכת לסמל עבור מאבקם של ניצולי השואה כנגד אדם אחד אכזרי, אשר שם לעצמו מטרה לטשטש את ההיסטוריה שלהם ולהעמיד אותה בספק. ליפשטאד מעדיפה להיכנס למאבק הזה בכל הכוח ושוכרת עורך דין עם מצפון חזק, אשר מעדיף להיערך למלחמה הזו בטקטיקה שונה, במסגרתה לא כל האמצעים כשרים וכאשר מדובר ב"אמצעים", הכוונה היא לשימוש, או נכון יותר באי שימוש, בניצולי שואה ואפילו בליפשטאד עצמה, על מנת למחוק את טיעוניו של אירווינג. כלומר ליפשטאד צריכה להוכיח את השואה, כחלק מקו ההגנה שלה מול מכחיש השואה.

הסרט מעמת בין עובדות ורגשות על מנת להגן על זכרון השואה ומשתמש בדרך בעובדות ובסימנים שיכולים להציג את האמת כפי שהייתה ובתור אלמנט מדעי. הסרט נותן לצופים הרגשה של מושבעים באחד ממשפטי המאה, כאשר הם צריכים לבחון את עצמם מבפנים, על מנת לנסות ולהבין האם הטענות של אירווינג יכולות לקבל אחיזה במציאות או שמא במקרה הזה לשונו החדה והמצוחצחת לא תוכל להעניק לו את היתרון והניצחון. היו מעט רגעים מדאיגים, בהם נראה כאילו ישנו משנה תוקף לגבות את שנאתו של אירווינג כאילו היא דעה ומחשבה מולדת ואין צופה שלא החסיר פעימה ביחד עם ליפשטאד וצוות עורכי הדין המשופשפים שלה.


(מעניין באיזה שלב של ההיסטוריה ייפטרו מהפאה הדבילית הזו?)

ליפשטאד המואשמת, מתקשה להבין את אסטרטגיית הפעולה של צוות עורכי דינה, אבל אחרי מסע קשה לאושוויץ הולכות ומתבהרות חלק מהסיבות להתנהגות עורכי הדין. הסרט לוקח את ההתחלה שלו בתור דיון בעל שני משתתפים והופך להיות קצת יותר כבד וצחיח, כאשר נכנסים לפרטים, שלא משתקפים היטב על מסך הקולנוע, באופן שייצור עניין מיוחד. אבל מרגע המסע לאושוויץ והחזרה למשפט, הסרט מקבל תפנית חיובית מבחינה עלילתית. דווקא בכניסה למשפט ולעומק הדיונים, שלא מעט סרטים נופלים בהם כמו בורות ביוב ללא מכסה, הסרט הנוכחי והבמאי שלו, מיק ג'קסון, משתמשים בדרמת בית המשפט על מנת לקדם את הדרמה העלילתית כמה שלבים למעלה, בעודם זונחים את כל המונחים הטכניים של טרום המשפט, בשביל להבהיר קצת יותר את עומק הצרות.

וויז מרשימה, אבל מוסטת הצידה בזכות שני השחקנים הראשיים לצידה. ראשית טום ווילקינסון הבריטי הוותיק והנפלא, מלא הרגש ומעורר ההתפעלות בתור עורך הדין שמוביל את קו ההגנה של ליפשטאד ובמידה מסוימת את קו ההתקפה כנגד אירווינג. אבל אין ספק שאת המטלה המדויקת של ניגון על עצביי הצופים, לוקח בקלי קלות השחקן הבריטי - טימות'י ספול, אשר פשוט מרשים במשחק מדויק ומשכנע - מרגיז עד כדי תיעוב ומאז שהיה זנב תולע, העכברוש הנבזי ב"הארי פוטר" הוא לא היה כל כך מוצלח בתור נבל שפשוט תענוג לשנוא. משלים את הקאסט האיכותי אנדרו סקוט האירי, שלא מעט יזהו אותו בתור מוריארטי מ"שרלוק". סקוט בתפקיד קטן, אבל עם רגעי שיא מכוננים שעוזרים לנווט את הסרט.

אין ספק שסרטו של מיק ג'קסון משקף היטב נקודת ציון היסטורית בעבור העם היהודי ובעבור חופש הדיבור המוגזם, אשר אדם פרטי מנצל על מנת לקדם אג'נדה אישית וחברתית, שתעזור לשים אותו בעזרת שקריו על המפה. אין ספק שאופן הדיון מייצג היטב את הקרקע הפוריה למה שקורה בנקודת הזמן בה נעשה הסרט ואת העובדה שמה שהתנהל פעם בין אמצעי תקשורת מוגבלים יחסית ובדלתיים סגורות בבית המשפט כבר מזמן חצה את הגבולות והקווים לכיוון הרשת ומשתמשים שלא חייבים להיות מלומדים יתר על המידה (כמו אירווינג, אשר לימד את עצמו ואף ייצג את עצמו במשפט) על מנת להציג דעות מסוכנות כאמיתות ולהפיצן ברבים.


(השחקן המצטיין - מזל שלא במציאות)

הסרט חשוב וכבד, אבל הנושא המרכזי המשתקף בו הוא נושא שאין לזנוח את הדיון בו, בעיקר בתקופות בהן האנטישמיות מרימה את ראשה המכוער ומחסור בעובדות מוצקות משחק לרעת העם היהודי. הכל ארוז באריזה הצבועה בצבעים של זה המייצג אותה וזה שיודע למכור אותה לקהל אשר קל להטות את דעותיו. גם אם ההתנעה של הסרט הזה קצת לוקחת זמן, ההמשך שלו אוחז, מטלטל, דורש וזועק לתשומת ליבם של קהל הצופים הישראלי, להמשיך לזכור ולא לשכוח.