"המרגל: סנודן" - הגיבור: סנודן

מאחוריי סיפורו של אד סנודן ויציאת הסרט עליו, מסתתר סיפור שלם, שיכול היה להפוך להפקה בעצמה, אודות תהליך ההבשלה מסיפור אמיתי למעבר לסרט. בסופו של דבר הצליח במאי הסרט, אוליבר סטון לגרום לאחד הסיפורים המסקרנים ביותר של השנים האחרונות להפוך לסרט, אשר מצליח לבצע איזון בין מונחים טכניים ובין הצגה מטרידה של אמיתות קשות לעיכול, למרות שרובן ככולן אינן מפתיעות ואפילו די ידועות.

סיפורו של סנודן, הוא סיפור "אח גדול" קלאסי והוא קריאת השכמה לכל אלו שיודעים ומתעלמים, להרים את הראש, לבלוע את הגלולה המרה ולהתחיל לטפל בתוצאות הלוואי שלה. אוליבר סטון ייחצן את הסרט ואת הגיבור האמיתי שלו מעל כל במה תקשורתית אפשרית ואף קרא לחנינה אל מול נשיא ארצות הברית של אמריקה, דעד לא מזמן, ברק אובמה. כיוון שאת עניין החנינה אובמה יפספס בוודאות, מעניין יהיה לראות האם יעז סטון לבקש את אותה הבקשה מטראמפ, אשר קרא, בזמנו, להוציא את סנודן להורג עקב מעשיו.


(הארי פוטר האמריקאי - בלי קסמים, עם הדלפות)

אד סנודן, המגולם על ידי ג'וזף גורדון לוויט, עובר את המהפך המושלם מפטריוט מורעל, שהיה רק רוצה לקעקע לעצמו "אמריקה" על בית החזה ולשרת את ארצו בצורה הטובה והמשמעותית ביותר, לאדם שהריאליזם והמציאות מתנפצים לו בפרצוף. השינוי והמהפך הללו מתרחשים בעיקר כאשר סנודן דווקא עובד תחת המדינה והתמונה העגמומית הניבטת לפניו גוררת מסנודן תגובת שרשרת, כמ אצל ילד, אשר גילה שסנטה לא אמיתי והגרינץ' לגמרי חטף וגנב את חג המולד.

הפחד ממצלמות ומעקב של האח הגדול הולך לקבל משנה תוקף פסיכוטי אחרי שתראו את הסרט הזה. הכוח האמיתי של המדינה מתגלה, בפעם המי יודע כמה, לא באמת בהגנה על תושביה, אלא כפי שכל תושב מתוסכל מרגיש - בהגנה על מנהיגיה וכוחה כנגד מעצמות אחרות, דרך איסוף מידע רגיש, שייתן יתרון בערוב הימים. למי שראה את העונה הנוכחית של "מראה שחורה" והרגיש כי יש צורך וחובה לכסות את מצלמת המחשב הנייד או את זו של המכשיר הסלולארי בעקבות הפרק השלישי ("תשתוק ותרקוד"), אין ספק כי הצורך הזה יוגבר שבעתיים אחרי הצפייה בסיפורו של סנודן, הגרסה ההוליוודית.

את הסרט פותחים, בחדר אחד במלון בהונג קונג, זכארי קווינטו (כנראה לנצח סיילר מ"גיבורים") בתור עיתונאי הגארדיאן, גלן גרינוולד, לצידו לורה פויטרס (מליסה ליאו הנפלאה), במאית דוקו (שזכתה באוסקר על סרטה "אזרח מספר 4", אשר תיעד את ימיו האחרונים של סנודן לפני פרסום המסמכים המודלפים) ומצלמת הווידאו שלה וכמובן אדוארד סנודן, אשר מוליך אותם ואותנו בדימיונו המודרך, דרך כמעט עשור בו הוא מתאר לצופים את עלייתו ונסיקתו, אל מול התפוצצות האמיתות המכאיבות של המציאות בפניו, מחוסרות קרם ההגנה, מפני סיאוב והתפוררות הפרטיות בעידן המודרני, בו המושג "האח הגדול" מזמן לא נראה כמו נחלת סיפורי/סרטי פוסט אפוקליפסה של אורוול.


(כולה סרט פורנו, מה ההתרגשות?)

אדוארד סנודן מתחיל את הקריירה שלו בתור חייל, הכושל במבחן המציאות הפיזית, כאשר רגליו לא מגלות תכונות של חרסינה ולא התאמה קרבית, משם הן עוברות הסבה מקצועית בשביל להפוך באופן אקסלוסיבי להיות מתקן נשיאה למוחו המבריק של סנודן. הנסיקה יוצאת הדופן של סנודן בשלל הסוכנויות לא תאמר למרבית הצופים יותר מדי, כאשר המושגים יהיו טכניים מדי, אבל האמינו בכך, שברגע שסטון רוצה לשבות את צופיו, הוא זורק את המונחים המקצועיים מעבר לחלון ועובר לדרמה הוליוודית ברורה וקוהרנטית. החדירה לפרטיות בשם הביטחון והשימוש באמצעים המופרזים הניתנים למשרתי המדינה נראים כבר באור בהיר וברור יותר ובאופן מקביל מבצע סנודן את התפנית החדה ממעריץ של ממשלות ארצות הברית של אמריקה לדורותיהן, לסוג של נמסיס מתהווה, אליו עוד יתייחסו בזלזול בתחילה ובצורה מאוימת ומאיימת בהמשך.

ההירואיזם של סנודן מודגש ומועצם על ידי סטון ומעבר לכך שהוא רוצה לחשוף עוולות ולמנוע אותן, הוא גם מוכן להקריב את עצמו ואת גופו על מנת שהם יתבצעו. בין אם הוא מבין שרגליו הן כלי או בין אם הוא מבין שהוא עצמו כלי לשירות המטרה, כאשר הוא מוכן לסכן את עצמו ואת בריאותו בשביל להיות חד יותר עבור המטרות שהציב לעצמו. וכאן כמובן נכנסת גם לתמונה האישה בחייו, אותה מגלמת באופן נפלא שיילין וודלי היפהפייה, שמנסה להיות האנטי תזה שלו וגם זו שבסופו של דבר תהיה לו ליישור קו מסוים, מבחינת דעות ותפיסות.

מעבר לגיבורים הראשיים, לוויט ושיילין וודלי, רותם סטון סוללה מרשימה של כוכבים שמתפקדים נהדר בפרקים קצרים וממוקדים בסרט. בין אם קווינטו ולאו, בתפקיד החושפים והמוציאים לאור ודרך טום וילקינסון, ריס איפנס, טימותי אוליפנט, סקוט איסטווד ואפילו ניקולס קייג', אשר מבליח להופעת אורח לא רעה, שמנסה להחזיר אותו למפה, דרך הבמה הראשית ביותר שניתן היה לייצר עבורו. כל הכוכבים הממלאים תפקידים קטנים תורמים בעצם הופעתם הטובה, להעלות ולייצר עוד נקודות קרדיט וחשיבות עבור סרט, שהנושא שלו כבר ממלא את כל השורות המצוינות עד כה.


(זה מה שקורה שלא מכסים את מצלמת הסלולרי)

בסופו של דבר, מה שסטון מנסה להעביר לצופיו הן הנקודות שמהם חושש כל אזרח וכל תושב חופשי והן נעוצות בעצם העובדה שהפגיעה בחופש של כל אחד ואחד מהצופים נמצא בסכנה, סכנה אותה שם סנודן על השולחן ומנסה לדבר עליה ולהעביר אותה הלאה לצופים המוטרדים ובעצם, בכך חוטאת לסרט הכותרת של המפיצים המקומיים ("המרגל: סנודן"), כותרת שמעידה בדיוק על ההיפך ממה שמנסה סטון להציג לצופים. כך או כך, הסיפור המרתק, שהיה יכול להישאר יבשושי ומלא בעובדות ופרטים מקבל טוויסט עלילתי הירואי ומעניין, בעצם כך שסטון יודע בדיוק כיצד להשתמש במרכיבים הבסיסיים שהוא מקבל על מנת לספר סיפור דלוח ועבש בתור עלילה של גיבור לאומי, אשר הרבה חיצים מורעלים הופנו לעברו מכיוון ממשלתו ומדינתו ובכך הוא בעצם רושם הצלחה כבירה, כאשר הוא מצליח לייצר אמפטיה והזדהות עם הגיבור שלו.

אוליבר סטון, אשף אוטוביוגרפיה, שכבר ייצר לא מעט מועמדים וזוכיי אוסקר (חלקם גם נגרפו על ידיו) קצת נשכח, ירד מגדולתו בעשורים האחרונים ואפילו התבזה פה ושם ("בלי חוקים"). הסרט הנוכחי שלו הוא עדיין לא בקנה מידה של הגדולים שייצר פעם ("פלאטון", "JFK: תיק פתוח", "נולד ב-4 ביולי"), אבל בעזרת האנשים הנכונים ובראשם גורדון לוויט ובעזרת עבודה משובחת בסיפורו של סנודן, הוא אולי מצליח להחזיר את עצמו ללב התודעה בתקופה שהשטיח האדום נארג, החליפות נתפרות והלבנה המוזהבת מתחילה בתהליך עיבוד על מנת להתגלגל ולהפוך לאחד מהפסלונים המבוקשים והנחשבים ביותר בתעשייה.