"להילחם על זה": להמשיך להתאגרף על זה

רק לפני ארבעה חודשים סופר סיפורו של המתאבק מפנמה, רוברטו דוראן בסרט "ידי האבן" ונראה שהוליווד עדיין לא מוכנה לוותר על דרמות האגרוף שלה. "ללא כפפות" וגם "קריד" כיכבו בשנה שעברה ושנת 2016 תיחתם עם עוד סרט אגרוף טוב, אבל לא בלתי נשכח. סיפורי דרמה מבוססים על מקרים שקרו במציאות לא חסרים וההצלבה עם ספורט בו הכוכב הוא בודד ולא חלק מקבוצה, מתקיימת לא מעט בתחום האגרוף.

קשה לומר על סרטי האגרוף הללו שהם מצליחים להביא את עצמם לשיא, בכל הנוגע לביצוע, כי בסופו של דבר התבנית היא כמעט תבנית דפוס חוזר וברור מאוד כיצד הסרט יתחיל וכיצד הוא ייגמר. מיילס טלר, אשר הפציע בשנתיים האחרונות ממשיך לקחת את עצמו למעלה ומככב בתור ויני "פאז" פאזיינזה, מתאגרף שפשוט לא ידע לוותר ולומר "לא" לאתגרים הגדולים ביותר בחיים. לצידו מככב, בתור המאמן, אהרון אקהרט בתדמית קצת שונה מבדרך כלל, כאשר בטנו מרופדת בכרס ואילו ראשו מחסיר כמחצית משערותיו.

כמו ש-טלר לימד אותנו עד כה, היכן שהוא נמצא ישנה חדות במשחק, בהופעה והמון שנינות, בין אם התפקיד מחייב או לא. זה מה שהוא יודע למכור, את זריזות הפה ומהירות הלשון. איפה ש-טלר מככב יש הומור וצחוקים קלילים. הסרט עצמו, שמבוים בתור דרמת ספורט לכל דבר ועניין וגם במאי הסרט, בן יונגר, מיישרים קו לפי כישוריו של השחקן הראשי ומלווים את הדרמה הגדולה בליווי של שנינות ועוקצנות כמופע צד לדרמה הרצינית. מבחינת אמצעים טכניים, אי אפשר למצוא שום עומקים ורבדים עמוקים יותר מעבר לבנאליות של סרטי דרמת ספורט וזו אחת העדויות לגבי חוסר הייחודיות היחסית של הסרט.


(וואי, וואי... מה אמר על אמא שלך?)

יונגר מביים חצי סרט בדיוק לפי מה שקרא בשיעורים הראשונים של קולנוע, כאשר הגיע לפרק של דרמות ספורט - אין חדש וצפוי לחלוטין. הדרמה האמיתית מתחילה באמצע הסרט, מה שהטריילר יספר לכם אחרי זמן מועט יותר - התאונה והשיקום הקשה, אשר מלווה במכשיר תמיכה לצוואר וברגיי קיבוע אכזריים לתוך הראש. מה שלא פחות מעניין הוא שהסיפור שעברה דמותו של טלר בסרט, כנראה לא כזה רחוק מסיפורו האמיתי בחייו, כאשר בגיל 20 עבר תאונה קשה, כזו שהותירה בו צלקות פיזיות וגם גרמה לו לחשוב שהוא והקולנוע גמרו את העסק והנה הוא נמצא כמעט עשור אחרי אותה התאונה, בשיא פריחתו מבחינת משחק וקריירה וההצעות לא מפסיקות להגיע.

עם לפחות ארבעה להיטי דרמת ספורט בשנתיים האחרונות, נראה שהקו ההוליוודי, לייצר דרמות ספורט א-לה רוקי בלבואה ושות', לא דועך ולא שוכך. הצופים ממשיכים לזרום, למרות שדי ברור שהתוצאה תהיה זהה יחסית למה שקיבלו במנה האחרונה, בסרט דומה בו צפו לאחרונה. לא מעט אלמנטים מ"פייטר" של דיוויד או.ראסל מככבים בסרט הנוכחי, כאשר כוכב האגרוף נושא על גבו את כל משפחתו (כולל צי של אחיות, בדיוק כמו אצל או.ראסל) ומושפע במידה רבה מאימו ואביו. ואגב "ידי האבן", ישנו מפגש פיקנטי לסרטי האגרוף של שנת 2016, כאשר אחד מהמפגשים המרכזיים של המתאבקים בסרט הנוכחי כולל גם את הכוכב הפנמי של "ידי האבן" - רוברטו דוראן.

זהו סיפור של בן אדם אחד, שבשום שלב של חייו לא מצא טעם אחר לחייו, מעבר למקצוע בו הוא הצטיין, זה סיפור גם של המאמן קווין רוני, שויתרו עליו והוא ויתר על עצמו וכיצד הכוכב שלו, שלא וויתר לדקה על עצמו גם לא וויתר לדקה על המאמן שלו, שעוד היה לו מה למכור. זה סיפור ענק של שיקום על שיקום על שיקום והבעיה המרכזית של סרט המשתקמים הזה, הוא שפשוט הקונספט של לנצח למרות הכל כבר נלעס מכל כיוון אפשרי, אמיתי או לא, הוא מרגש והוא ייחודי, אבל כבר אחרי שראיתם עשרים או שלושים סרטי ספורט, שאגרוף הוא הנושא המרכזי, כנראה שראיתם את כל מה שיש לספורט הזה להציע. בשביל לייצר משהו משמעותי קצת יותר, כנראה שהבמאי צריך לצבור עוד קצת קילומטראז', בשביל להצליח לחקוק עלילה ונושא, שאפשר לצפות לכל אורך דרכו את תוצאתם הסופית.


(פאק! איפה נעלם כל השיער של אהרון? | צילום: גטי אימג'ס)

בן יונגר, אשר התחיל את דרכו בתור במאי ב"חדר לחץ" (עם וין דיזל וג'ובאני ריביסי) לפני 16 שנים, לא הצליח לצבור יותר מדי מאותו הקילומטראז', בתור במאי קולנוע והסרט הנוכחי הוא בהחלט הזדמנות טובה לבחון את יכולותיו ואת כשרונו בתפקיד הבמאי. מיילס טלר מצוין כהרגלו ומרשים בפיגורה שסיגל לעצמו. אהרון אקהרט נראה כמו שילוב של וודי הארלסון וכריסטיאן בייל (ב"חלום אמריקאי") וקייטי סגל בלתי ניתנת לזיהוי בתפקיד לא רע בכלל, אשר כולל בתוכו את האלמנטים העתיקים מכולם, אלמנטים של דת ואמונה עיוורת, אשר מנסה לעטוף את הסרט הזה מכמה כיוונים.

אפשר לסכם בפשטות את מה שמסתמן כעוד דרמת איגרוף, מבוססת סיפור אמיתי מרגש, מעניק השראה ויוצא דופן. אבל כאשר הוא מושם בתוך מגבלות הז'אנר שלו הוא לא באמת מצליח לייצר סיפור יוצא דופן ומרגש כפי שאפשר היה לצפות שסרט יעניק לסיפור ייחודי ויוצא דופן. המזל הגדול של הסרט טמון, בעיקר, בצוות המצוין שלו, זה שמצליח להוציא את ה"יש מהאין" ולהעניק קצת יותר אלמנטים לז'אנר, שמרבית הסרטים שיוצאים תחת דגלו כבר לא מצליחים לרגש כפי שעשו לפני שלושה עשורים ומעלה.