"סארו: הדרך הביתה": הכינו את הממחטות

נראה כאילו הוליווד מחפשת לייצר סרטים עם עלילה, אשר חלקה הגדול נעוץ ומתרחש בהודו, על מנת לתת עבודה לדב פאטל, כיוון שנראה שמאז זריחתו של הכוכב הבריטי (בתור הודי) ב"נער החידות ממובאיי" יש לא מעט סרטים עם גיבורים הודיים והוא במרכז העלילה, בתור הגיבור שהתחיל באשפתות של הודו וגאל את עצמו בדרך זו או אחרת. זה קרה ב"נער החידות..." ופעמיים (בערך) ב"מלון מריגולד האקזוטי" וממש לא מזמן שוב לוהק פאטל לגלם גאון מתמטי הודי, ש... ניחשתם נכון... גדל באשפתות ועלה לגדולה ב"איש שידע אינסוף". הוליווד לא באמת מלהקת את פאטל לכל תפקיד של גיבור הודי, אבל זה בהחלט נראה כמו קו מוסכם מסוים, בעיקר בעקבות כשרונו של השחקן הבריטי הצעיר. ועם זאת, שלל הקבלות של פאטל לא עצרו בעד מבקר קולנוע של Wall Street Journal להדיחו מקאסט הסרט ולהחליפו בטעות בקאל פאן (ההוא מ"הרולד וקומאר").

מעבר לליהוק המוצלח של פאטל הנהדר, ישנו יתרון נוסף, אשר חוזר על עצמו גם בדיוק כמו ב"נער החידות..." והוא התגלית הצעירה סאני פאוור הקטן, המתוק המוכשר והמרגש, אשר מגלם את הגיבור בצעירותו ומתגלה לו כמרגש לא פחות ואף יותר מפאטל "הוותיק". פאוור הקטן פשוט כובש, מהרגע הראשון, במבטים, בדיבור ובאמינות, שפשוט בלתי ניתן להאמין או לתאר כיצד בן השמונה הפצפון הזה מעניק לסרט הזה הופעה בלתי נשכחת, כאשר בקאסט לצידו מופיעים שמות וותיקים ומנוסים הרבה יותר, כמו פאטל, רוני מארה וניקול קידמן. הילדון ההודי הצעיר היה מעורב בסיפור פיקנטי למדי, הקשור להקרנת הבכורה של הסרט בארצות הברית, כאשר לא קיבל וויזה, על מנת להגיע להקרנה עצמה, למרות מאמציהם הבלתי פוסקים מצד חברת ההפקה של הסרט.


(ככה ייעשה לכוכב האמיתי של הסרט | צילום: יח"צ)

גארת' דיוויס, במאי הסרט, הולך על הכי הכי בטוח וסוחט את המקסימום מהסיפור האמיתי והמרגש הזה, כאשר הוא מפשיט מהצופים את כל המגננות שלהם כבר בתחילת הסרט עם סיפורו קורע הלב של סארו הצעיר, אשר נרדם לו ברכבת ומתרחק אלפי קילומטרים מביתו. להורים שבקהל יהיה הרבה יותר קל לפתוח את ברזיי הדמעות, בהינתן טיפול ההשלכה העצמית הפסיכולוגי וגם מי שלא אחז אף פעם ביצורים הקטנים הללו לא יצליח לחמוק מאגליי הדמעה, אשר מנסים להתגנב בזוויות של העיניים. על אף שזה נראה כמו המתכון ההוליוודי הבטוח לסוג של דרמה קיטשית לעוסה וצפויה מראש, הסרט האלגנטי הזה מצליח לדלג מעל הבנאלי הקלאסי ולייצר לעצמו עניין קצת שונה, כאשר הוא חודר עמוק ללב ויודע בדיוק באילו כלים להשתמש ומתי, על מנת לבטל כל פיירוול, שניסיתם להתקין לפני שהתיישבתם באולם הקולנוע.

כאשר הסרט מתחיל אפשר לראות לא מעט קווים מקבילים לסרט שעזר לפאטל לפרוץ, נער הודי בשיא העוני, בסלאמס של הסלאמס, רק שכאן גם יש טוויסט מכיוון שהוא נזרק, בצורה הכי מילולית שאפשר אל לב ליבה של מציאות אפילו יותר קשה, בה אין איש אחד שאוהב אותו או דואג לו, במשך מחצית מהסרט מתעלמת אוכלוסיית עוברים ושבים מילדון קטן ומתוק ומי שמסתכל לכיוונו מנסה לחטוף אותו, לנצל את מצבו או להכניס אותו למסגרת כלשהי שתמנע ממנו שוטטות ברחובות. ההתנתקות ממשפחתו של סארו וההתעללות בילדים רכים באמצע הלילה או במהלך היום היא רק את מהפריצות הראשוניות של סכרי הדמעות שמתכנן דיוויס עבור קהל צופיו ואם במקרה לא תרגישו את בלוטות הדמעות מתנקמות בכם בחלק הראשון, יגיע החלק השני המרגש לא פחות ויכה בכם דרך חיפושו של סארו הבוגר אחר משפחתו ודרך הלבטים ואי הנוחות, שנגרמים לו עקב העובדה שהוא בעצם ממשיך לחפש אחר משפחתו למרות ועל אף הבית החם שסופק עבורו.


(אין מה לראות גם במחשב)

המעבר של סארו ממדינת עולם שלישי ותת תנאים לחיים, אל עבר עולם הפוך לחלוטין ממה שהכיר עד כה הוא פשוט מרתק. הגעתו לאוסטרליה, להורים בני מעמד גבוה למדי מלווה בתמונות שכמעט מוגדרות הזויות, כאשר הוא חוזה בשכונה בורגנית ובדייר שוטף את הסירה שלו באמצע היום. העיניים והשכל הצעירים כמעט לא מצליחות לתפוס את ההיפוך הענק והשינוי הגרנדיוזי שהוא עובר ועתידו, בתור בן למשפחה עשירה למדי מציג בחור צעיר שאינו מפונק, או כזה ששכח את מוצאו, אבל בהחלט שכח את ההרגלים שהפכו אותי להיות אותו אדם שהוא בבגרותו. לקלחת, שהיא חייו, נוסף אלמנט האח הפרובלמטי והיותו של סארו סוג של עוגן משפחתי עבור אימו המאמצת, תוסיפו את רגשות האשמה שהוא נוטל על עצמו עקב הרצון למצוא את המשפחה שלו דרך האפליקציה החדשה במחשב - Google Earth ותקבלו מטען נפשי ורגשי שיכול להכריע בני אדם חזקים, שעברו דבר או שניים, מבחינה מנטאלית, בחייהם.

הנושאים הבוערים של הסרט הם כמובן ההפרדה מהמשפחה, ניסיונות האיחוד איתם והשינויים הקיצוניים של מציאות קיימת. לא סביר שתמצאו את עצמכם המומים מעומקיי הסרט או מהנושאים הבוערים, אבל גארת' דיוויס טווה באומנות את עלילתו, דרך כישרון שחקניו ודרך סיפור מרתק, שפשוט לא יכול להותיר את הצופים אדישים. פאוואר הקטן הוא פשוט פצצת אנרגיה מרגשת וכובשת ואין ספק שמעבר לסיפור ההזוי של הוצאת הוויזה שלו הוא ימשוך אליו ואחריו הרבה תפקידים עתידיים (בינתיים כבר לוהק לסרט Love Sonia, בכיכובם של דמי מור ופרידה פינטו). פאטל ממשיך למשוך בחוטים הרגשיים שמותיר אחריו פאוור ועושה עבודה מצוינת, אבל בהחלט לא מתעלה לרמה הרגשית שהחל הקטנצ'יק בחלקו הראשון של הסרט. פאטל גם חולק את זמן המסך עם עוד אושיות קולנוע כמו רוני מארה ("הנערה עם קעקוע הדרקון"), דיוויד וונהם ("פארמיר מ"שר הטבעות") וכמובן ניקול קידמן שבהחלט מעניקה עומק דרמטי נוסף לסרט ולתפקיד החשוב שלה בסרט.


(הפאה הזו זה הדבר הכי נוראי שיכלו לעשות למשפחה הזו | צילום: יח"צ)

מעבר לקאסט ולבמאי המוכשר, אי אפשר להתעלם מנעימת הנושא של הסרט - "השמש, החול והים", אשר נכתבה על ידי ג'ימי רדקליף. אותה נעימה מגיעה ובאה לבדוק מדי פעם מה מצב הדמעות של הצופים וממשיכה בפריטה על בלוטות הדמע, במקרה שהעלילה עצמה לא עושה זאת. את שיר הנושא תשמעו עת סיומו של הסרט ואם את השם רדקליף אתם מייחסים רק לכוכב הבריטי, שמשיל מכתפיו את תפקידיי הארי פוטר ולא לכותב השירים האמריקאי המנוח, אז בוודאי לא תהיה לכם טעות או בלבול עם עליית הכתוביות, כאשר קולה הנפלא והמוכר של סיה מתחיל להשתלב בניגון ההודי, כאשר היא שרה את שיר הנושא של הסרט "Never Give Up".



אין לדעת אם המסע המרגש הזה יוביל בסופו של דבר למועמדויות או לזכייה, כל שהיא, בטקס האוסקר ההולך ומתחיל להתקרב, אבל אין ספק שעם הלוביזם והפמפום הנכון הוא יכול להתקדם ולדבר חזק עם כניסה לישורת האחרונה והקרובה לקראת פברואר. עצם העובדה שהסרט מרגש לכל אורכו לא מבטל את העובדה שהוא מרגיש קצת מוכר, צפוי וידוע מראש. מה שבטוח בכל אחוז ממאת האחוזים, הוא שהסרט הזה מהווה חותמת נפלאה לשנה החולפת בקולנוע והוא לא הולך להשאיר עין אחת יבשה בדרכו להתחרות על כל הקופה בתחילת השנה ההולכת ומתקרבת.

"סארו: הדרך הביתה" אורך הסרט: שעתיים
במאי: גארת' דיוויס
שחקנים: דב פאטל, ניקול קידמן, רוני מארה ודיוויד וונהם