"בעלי ברית": מה עם ברית הנישואין?

הדבר הכי פופלארי שאפשר לומר על הסרט הזה הוא שהסרט החדש בכיכובם של בראד פיט ומריון קוטיאר הוא הטריגר לגירושים המפורסמים ביותר בעולם. אם בראד פיט הכיר והתאהב באנג'י על הסט של מר וגברת סמית', הרי זה אך טבעי שהוא, מתי שהוא, יכיר מישהי אחרת על סט של סרט אחר ואולי, מי יודע, יתבאס שיש לו רק אנג'לינה בידיים ויחשוב שאולי כדאי לרשום עוד יפיפייה ברזומה. מעבר לכך שהידיעות העולות ויורדות בצהובוני העולם מדברות על כך שמריון קוטיאר גרמה לפרידה, זהו רק קוריוז, אולי מקדם מכירות לסרט והאמת שכאשר מסתכלים על כרזת הסרט, נראה לשניה שהצופים הולכים לקבל מנה שנייה וגדושה של מר וגברת סמית' 2.

כאשר טיפה נכנסים לסרט, רואים שלא בכך מדובר. מדובר בדרמה מלחמתית רומנטית, אשר בחלקה הראשון היא בעיקר דרמת מלחמה ואפילו מרגישה כמו סרט ריגול מלחמתי לכל דבר ועניין והרומנטיקה רק מתבשלת על אש קטנה, אבל עוד תגיע בחלקו השני של הסרט ובאופן בולט וחזק הרבה יותר. סיפור הסרט מאחד בין מרגל בריטי ומרגלת צרפתייה בקזבלנקה, שעל רקע מלחמת העולם השנייה. השניים משחקים תפקיד של בעל ואישה ובעודם מתארגנים לקראת התנקשות של קצין נאצי בכיר, אשר ממוקם בלב קזבלנקה, קורה לו הדבר הצפוי ביותר לו ציפיתם מהרגע שראיתם את כרזת הסרט. רצים שנה קדימה והסיפור כבר הופך להיות שונה בכיוונו, כאשר מקס (אותו מגלם פיט) נותר בתפקידו בתור קצין בכיר ואילו מריאן קוטיאר עושה הסבה ממרגלת תלת פרצופית וקשוחה לעקרת בית ואמא במשרה מלאה, שרק ממתינה לבעלה שישוב הביתה או לחילופין לא ייצא למשימות תכופות ומפתיעות.


(איפה אמרת שאשתך גרה?)

לפני 11 שנים פירק פיט את החבילה עם ג'ניפר אניסטון, כאשר הכיר את אנג'לינה ג'ולי בסט של "מר וגברת סמית'", שם היה חלק מזוג מרגלים שלא מודעים זה לפועלו של זה וחיים ביחד תחת קורת גג אחת. הפעם ישנו מפנה מסוים בכיוון, כאשר קוטיאר, המגלמת את לוחמת המחתרת הצרפתית, פוגשת את פיט, אשר מגלם קצין קנדי מלונדון (?!) כחלק מפעולה יזומה וידועה. אם בזמנו פיט וג'ולי גילמו זוג שמתחיל מבוית והופך לצמד לוחמים קטלני, הרי שבסרט הנוכחי ישנו תהליך הפוך, כאשר בני הזוג מתחילים בתור סוג של קולגות ולאיטם הופכים להיות זוג ביתי רגיל מן המניין, כאשר הבעל עדיין נותר בשירות פעיל.

רוברט זמקיס, שלעולם יוותר האבא והאמא של "בחזרה לעתיד" ו"פורסט גאמפ" לא ביים סרטים רבים מאז שנת 2000 (אז ביים את "להתחיל מחדש" המופתי, בו כיכב כמובן טום הנקס). הוא הקפיד להוציא סרט כל שלוש או ארבע שנים והסרט הנוכחי הוא הראשון מזה יותר מעשרים שנים, שיוצא בהפרש של שנה אחת מהסרט האחרון שביים זמקיס. בחירה מעניינת, לאחר שבשנה שעברה הוא יצא עם "על חבל דק" הנפלא והמרשים, הוא בוחר ללכת לכיוון שונה לחלוטין, סרט מלחמה עם דגש רומנטי חזק וכזה שעושה שימושים והומאז' ללא מעט סרטים קלאסיים, בעיקר לסרט בו ממוקם החלק הראשון של העלילה - "קזבלנקה". את היציאה מקזבלנקה מלווה זמקיס בלא מעט אלמנטים היצ'קוקיים קלאסיים ומשם ועד המעבר לחיים בורגניים זמקיס והסרט מורידים כמה הילוכים למטה.

האנלוגיה של הסרט אולי לא התכוונה כל כך, אבל למרות סוף דרמטי, מותח וניסיונות למריטת עצבים, הסרט מעיד על עצמו באופן מסוים כעל יצירה שמתחילה טוב וקצת מאבדת ייחודיות עם הימשכה. הסרט החדש של זמקיס הוא טוב, אבל לא כזה מדהים כפי שאתם מצפים משיתוף פעולה של שני שחקני אופי משובחים כמו פיט וקוטיאר. קוטיאר מקבלת בדיחה פנימית קטנה במהלך אחת הסצנות הראשונות של הסרט, כאשר אדית' פיאף מלווה אותה בהליכתה (תפקידה של קוטיאר בתור פיאף בסרט "החיים בוורוד" זיכה אותה באוסקר, כזכור) ומעבר לכך היא מגלמת את התפקיד כפי שמצופה ממנה. פיט, שדווקא היה טוב בעלבון הקולנועי של אשתו לשעבר והיה בגדר הכוכב הבודד ב"ליד הים", מוריד כמה הילוכים אחורה בסרט הנוכחי עם פנים חתומות שלא מסגירות יותר מדי רגשות, מעבר להתפרצויות זעם פה ושם. נראה שפיט התאהב בתפקידים שמצריכים חזרה אחורה למלחמת העולם השנייה ואחרי "ממזרים חסרי כבוד" המופתי ו"זעם" המצוין הוא ממשיך עם הסרט הנוכחי, שהוא בבחינת ניסיון נוסף להעביר געגוע לביצועים קולנועיים של סרטי מלחמה. את האויב הגרמני של פיט מגלם פעם נוספת אוגוסט דיהל המצוין, שהיה הקצין הנאצי בסצנת הפאב המפורסמת ב"ממזרים חסרי כבוד" ואילו ליזי קפלן מבליחה לרגע וחצי בשביל להיות סתם לסבית ברקע, ללא שום תרומה לעלילה או לתקופה.


(זוכרים אותי? התגעגעתם?)

זמקיס לא שכח איך לביים, כאשר מעבר לסצנות קרב וסצנת תחילת סקס מרשימה, הוא מצליח להעכיר את שלוות הצופים בלא מעט מקומות במהלכו של הסרט, הוא מותח ויוצר עניין רב בסרטו וגם הבאז מסביב עוזר למשוך עוד ועוד צופים בזכות סיפור הפרידה המתוקשר של "בראנג'לינה& quot;, אבל בסופו של דבר הסרט הנוכחי לא מצליח לייצר קפיצה למשהו מעבר ובהחלט לא ניתן לומר שחסרים לו התנאים באף עמדה אפשרית, כאשר מעבר לבמאי ושני הכוכבים הראשיים, גם התסריטאי הוא שם שיוצר ציפיות. סטיבן נייט, שכתב את "סימנים של כבוד", "לוק" ו"כנופיית ברמינגהם" ("פיקי בליינדרז") לא מצליח לייצר תוכן עלילתי שמישהו יזכור חמש דקות אחרי שייצא מהקולנוע ולא יעצור להתעכב עליו בדרך לרשימות המורחבות לשטיח האדום. "טוב" ואפילו "טוב מאוד" לא אמורים לרצות ולספק את העוסקים בדבר, אבל כנראה שהצופים יסתפקו בזה, על מנת להיכנס עם מנה מורחבת וחמה של דרמה, רומנטיקה ומתח לקראת החורף הקריר.