"אני, דניאל בלייק": אני, נגד הרובוט

תסתכלו ימינה ושמאלה ותגידו תודה על כל מה שיש לכם ולידכם. תשירו את "תודה על כל מה שנתת" של חיים משה ורוצו לבית הכנסת להגיד "הגומל" אם זה יעשה לכם עוד קצת טוב על הלב ובנשמה. חיי אומללות נמוכים כמו כוכב הסרט "אני, דניאל בלייק" כנראה רוב הצופים לא מכירים, אבל החמלה והאהבה שעטפו את האיש הפשוט, בסרט, הם באמת כנראה המקור היחיד לנחמה. סרט אופייני של קן לואץ', הבמאי המזדקן, אשר הכריז על פרישה לפני שנתיים, חוזר בגיל שמונים ובגדול, כאשר הוא זוכה ב"דקל הזהב" בפעם השנייה. הסיפור שלו הוא סיפור פשוט שגם אם לא כל אחד נתקל במסכת העינויים בה נתקל הגיבור הראשי, כל אחד יכול להזדהות עם התסכולים של גיבור הסרט.

סיפור הסרט מגולל את עלילתו של דניאל בלייק (דייב ג'ונס הנפלא), נגר מבוגר ואלמן, אשר עבר התקף לב ורופאיו לא מאפשרים לו לחזור לעבוד וכך הוא נאלץ לפנות לשירותי הרווחה ולבקש קצבת סעד על מנת שיהיה מסוגל להתקיים ולהתפרנס בכבוד מסוים. שירותי הרווחה לא מאפשרים לו לקבל שום דבר בצורה קלה, שלא לומר מעבירים אותו גיהנום עליי אדמות וכך הוא מוצא את עצמו נאבק במערכת אטומה, ביורוקרטית מחליאה וכזו שמאלצת אותו לחזור לעבוד או לפחות לנסות לחפש עבודה, על מנת לסמן וי ביומני הרווחה המסואבים.


(לואץ' וגיבורי העל של הסרט שלו)

על הדרך דניאל בלייק פוגש גם אנשים טובים, אבל הם מועטים ביחס לנפשות הקרות וחסרות הלב, אשר מאלצות אותו להסתובב סביב עצמו ובעיקר להתמודד עם טכנולוגיה מתקדמת הרבה יותר מזו אשר הוא מסוגל להכיל בתור איש פשוט, איש שעבודה פשוטה הייתה כל חייו וכעת אין לו כלום מלבד מרדף חסר סיכוי אחרי כספי רווחה. בין שלל האנשים שהוא פוגש נמצאת קייטי (היילי סקוויירס), אם חד הורית לשני ילדים וכזו שגם מועברת תלאות ודרך בלתי אפשרית בשביל לקיים את עצמה ואת ילדיה וגם היא נתקלת באותה אטימות בלתי אפשרית ומוצאת נחמה בבלייק והוא בה ובין השניים נוצר קשר חזק, בלתי ניתן לשבירה וכזה שמנסה להתעלות מעל העצב היום יומי, שהמערכת מעבירה את השניים בנפרד.

פתיחת הסרט מגישה לנו את המנה המרכזית שתוביל את הסרט ומי שלא מתאים לו, יכול לקום וללכת. לואץ' מציג דו שיח בין בלייק לבין פקידה ביורקרטית קרת לב מהסוג הגרוע ביותר, זה מתחיל ונשמע כמו סוג של פארודיה סרקסטית על רקע מסך שחור וכתוביות לבנות המקדמות את הסרט ואף פרצוף לא מופיע, רק קולות השניים נשמעים ודניאל בלייק, ללא מבט או פרצוף נשמע חצי מבודח וחצי עצבני, לקראת מה שלא הולך להיות בדיחה בכלל במהלך הסרט, בדיחה שחורה במקרה הטוב.

הביקורת על הביורוקרטיה מהדהדת למרחקים ולא באמת צריך צילום מיוחד בשביל זה וכך לואץ' מקדם את סרטו בעזרת תמליל וללא תמונה, לכדי סרט שנראה כמעט תיעודי, ללא תנועות מצלמה מתחכמות וללא מוזיקה אוף סקרין. הוא רוצה שהסיפור יהיה במוקד, הוא רוצה שתצאו כעוסים ועצבניים, עצובים ועם כל רגש מתסכל אפשרי אחר והוא רוצה שתצאו ותעשו עם זה משהו. הוא את שלו עושה, כאשר כמעט בכל שלב של הדקות הראשונות וגם בהמשך ישנם רגעים שעושים חשק לתלוש את כל השערות מהראש.


(בשבילי קפה חזק עם חצי כפית סוכר)

לואץ' מציג גיבור על מזן אחר לחלוטין - הוא מתמודד עם פקידים ממשלתיים רובוטיים, קרי רוח ומחושבים, ממתין שעות על גבי שעות עם מזכירות אלקטרוניות שמעבירות אותו לאותם פקידים רובוטיים עם תשובות מטופשות ומתסכלות, הוא מזנק מעל פקידים ומצטרף ככה סתם גם לתורים לחלוקת מזון. "אני, דניאל בלייק" מתמודד עם "אנחנו, רובוטים (אנושיים)", איש קשה יום שקשה לשבור וגם התקף הלב לא שובר אותו כמו שמצליחות לפוררו, לאט וביעילות מערכתית, אותן מערכות ממשלתיות בלתי אפשריות.

"נטפליקס" העלתה ממש לא מזמן עונה שלמה וכפולה של "מראה שחורה" אשר ניסתה לנבא את העתיד בשילוב עם הרבה אלמנטים מההווה. המראה שהוצגה בעונה הנוכחית הראתה לנו המון אלמנטים קיימים שעשויים להשתכלל ולהפוך למציאות מרה ונוראית. סרטו הנוכחי של לואץ' מרגיש יותר מדי פעמים כמו עוד פרק עצוב וריאליסטי מדי של "מראה שחורה", בלי טכנולוגיה מתוחכמת וחזיונות עתידניים, פשוט התפוררות חייהם של אנשים פשוטים אל תוך קריסה עצובה בגלל אטימות מבזה של פקידים המיישרים קו עם המערכת ועם חוקים לא אנושיים ובלתי נתפסים. ממסד קר ואכזר שדוחף את האדם הקטן לנקודות השפל הגדולות ביותר.

אותם פקידים של שירותי הרווחה הבריטיים קובעים וחורצים גורלות עבור אנשים שאין להם דרך מוצא אחרת מלבד עזרתה של המדינה. ספק אנשים - ספק מכונות אשר קובעים קביעות שצריכים לקבוע מומחים ומוסמכים מהם, כגון רופאים ואנשי מקצוע אחרים. חלאות אדם המעבירות זמן יקר, אשר עולה כסף בעיקר לאדם הקטן ודוחף אותו במקרה הטוב לדיכאון קיומי ובמקרה הרע לקום ולעשות מעשים שהוא בדרך כלל לא היה משער על נפשו שהוא מסוגל לעשות.


(כששואלים אותי כמה זה שתיים ועוד שתיים, אז אני אומר: "שלוש")

זה מרגיש כל כך הרבה פעמים במהלך הסרט כמו אותה קלישאת טירונות שבמסגרתה המפקד שולח את חייליו לרוץ לעץ רחוק בזמן שהם לעולם לא יספיקו בשביל להעניש אותם פעם נוספת, כך שולחת המערכת את דניאל בלייק להמתין שעות על גבי שעות לתגובה שממילא לא תשנה כלום, לחיפוש עבודה על פי שעות, שבלתי ניתן להוכיחן ובעצם לעשות כל סלטה אפשרית שלא תזכה אותו בנקודות זכות בספורט האתגרי המתסכל הזה.

יצירה פשוט נפלאה של לואץ', עוכרת, מעכירה וכזו שמוציאה מהשלווה, למרות שהיא מתנהלת על מי מנוחות לכאורה. היא מציגה עולם וחיים קשים לעיכול וסבל שנובע משיחות פנים אל פנים או דרך הטלפון. סרט שבסופו הייתה תחושה שהנה, מגיעות מחיאות כפיים בעבור הסרט הזה שהוא קריאה ליציאה כנגד הממסד, לזעקה הקולנועית בעבור צדק לאזרח הקטן וכל מה שהצליחו להוציא תושביו של קולנוע שלם הייתה אנחה ארוכה ועצובה, לא כפיים ולא נעליים, רק בעסה ממציאות קיימת וזוהי בעצם תעודת הכבוד הגדולה ביותר בעבור סרט שפשוט בועט לצופים בכל המקומות הנכונים.