"נמלטת": בשלב זה, עדיף לעצור

ממש לפני שבועיים הוא עלה על דל שפתיהם של מרבית מבקרי התבל עם ההצלחה המסחררת של "הסרבן" ובעודו נישא על אותו גל ביקורות מקומי חיובי הגיע הזמן קצת לאזן עם אקשן דל ולא מיוחד מדי והאשם העיקרי בזה דווקא איננו גיבסון עצמו, אלא העובדה שהסרט אינו בבימויו ו"רק" בכיכובו. בפעמיים האחרונות שמל גיבסון כיכב באופן די בלעדי הוא הצליח הרבה יותר מבחינת הסרט, כאשר היה באקשן טהור וסוליקו ב"חופשה קטלנית" (עוד אחד מהעיוותים המקומיים של המפיצים המקומיים ל-Get The Gringo משנת 2012) הוא היה נהדר והסרט היה ברמה קצת יותר גבוהה מזו של הסרט הנוכחי ושנה לפני כן (2011) הוא היה פשוט פנטסטי ושנוי במחלוקת עם "החיים הכפולים של וולטר" (שבאופן מפתיע נקראו במקור "The Beaver" ועוות לכדי שם טרחני ומעייף).

אולי על מנת ליישר קו עם שני אותם הסרטים, בהם כיכב בעיקר לבדו ואת שמותיהם עיוותו ללא היכר, בחרו המפיצים הישראליים לעשות עלייה לסרט Blood Father בכיכובו הכמעט בלעדי של מל גיבסון, קראו לו בשם הגנרי "נמלטת" ויצאו לדרך עם סרט, אשר בסופו של דבר מתגלה כאחד הסרטים הסתמיים שייכתבו בפילמוגרפיה של הכוכב המזדקן. הוא סרט דינאמי ומהנה, אבל בגדול לא מבשר שום בשורה על אבני דרך אשר צריך לציין אותם בשלב הזה של הקריירה של גיבסון, שאולי עדיף לו להתמקד במקום בו הוא בהחלט מצא נישה של איכות - איזור הבימוי.


(מקס הזקן | צילום: גטי אימג'ס)

השם "נמלטת" מתכתב לא מעט עם "חטופה", בכיכובו של ליאם ניסן, כאשר בשני הסרטים אב מזדקן, מקושר ורב אומן בנשק מנסה להציל את ביתו ממצב ביש. הבעיה של הסרט הנוכחי, היא שבניגוד לסדרת הסרטים בכיכובו של ניסן, הבינוניות מגיעה בשלב של הסרט הראשון, כאשר אצל ניסן עוד היה מעניין מאוד ומותח בסרט הראשון, לסרטו הנוכחי של מל גיבסון אין את העניין בבחינת התוצאה עוד בחלק הראשון וכנראה שלא ירוץ עם גרסאות המשך.

הפעם הוא מגלם אסיר לשעבר ואלכוהוליסט גמול שבמפתיע נוחתת עליו ביתו הצעירה, אשר די מגיעה משום מקום ונזקקת לעזרה בהימלטות מחבריי כנופיה. מעוטר בזקן עבות וגישת "על הזין" כללית, לינק חי את חייו מיום ליום בחוות קראוונים, כאשר מקור פרנסתו היא קעקועים על יוצאי בית סוהר, או כאלו שכנראה ייכנסו לשם בקרוב שוב או לראשונה. החיים המשעממים נקטעים, כאמור, כאשר ביתו ההיסטרית ונעדרת האמינות הבסיסית ביותר בתור בת (ואפילו גם קצת בתור שחקנית) נוחתת עליו ומנחיתה עליו סדרה של צרות שלא ציפה למצוא בחייו הבנאליים.

הסרט הנוכחי מעלה אלמנטים חוזרים מסרטים ישנים של גיבסון, אשר מצויים כאן כמו גלים שנשטפים אל כיוון החוף. הוא גר בקראוון (נחשו מאיזה סרט) וכמובן שהוא אשף אקדחים וחסר פחד ומורא, על הסרקזם העוטף כל משפט שני שיוצא ובוקע מגרונו אין אפילו מה להרחיב. קצב הדיבור מהיר ומדוד והוא פשוט מגלם גיבסון קלאסי שהתבגר, הזדקן, נלעס ונטחן עד דק. האמת שהז׳אנר של הסרט הוא פשע ואקשן, אבל במפתיע הוא מתמקד בדיאלוגים, שיחות אינסופיות ושטויות שעולות בקנה אחד עם כל קלישאה הוליוודית מסוגת הפשע/אקשן ביחד עם קצת דרמה.


(ואז אתה מרים את הנצרה ויורה | צילום: יח"צ)

סרט קליל של שעה וחצי שלא דורש מכם יותר מדי, יוצא באותה קלות כמו שהוא נכנס ונשכח כמו ארוחת פאסט פוד זולה ודי מענגת. את ארין מוריארטי, אשר מגלמת את ביתו, ניתן גם לראות בתפקידה בסרט, שקצר הצלחה רבה יותר, לצידו של ויגו מורטנסן ב״קפטן פנטסטיק״. פה היא די צפויה, שקופה ולא ממש מאותגרת. מייקל פארקס ו-וויליאם ה. מייסי מתגברים את החלק הוותיק והאמין יותר של הקאסט, אבל לא מצליחים להתעלות ולייחד את הסרט, או לבדל אותו באופן כלשהו מאחרים מסוגו ובסוגתו. פאן קליל שעובר מהר וכאמור, נשכח מהר עוד יותר. אפשר לראות אם משעמם, אבל לא משהו ששווה להתעכב עליו במיוחד.