"מראה שחורה 3": מראה, מראה, שעל הקיר

זה קרה זמן מועט לאחר תום הסדרה - הבחירה ה(לא כל כך ועדיין...) הזוייה של דונאלד טראמפ לנשיא ארצות הברית התרחשה בעולם האמיתי. כן, המקרה הזה קרה וכמה שתגידו לעצמכם את זה יותר, זה עדיין יישמע כמו חלק מעולם הזוי, עולם בו נציג תאגידים ובעל הון השתמש בכסף שלו (ושל אחרים) בשביל להגיע למשרה הנחשקת בעולם המערבי. למרות ציוצים ואמירות שוביניסטיות, סקסיסטיות וגזעניות, עלה האיש עם המרמיטה הדרוסה על הראש לכס המלכות במשרד הסגלגל, שבבית הלבן. טיפה אחרי שהעונה השלישית של "מראה שחורה" הורידה את המסך, אחת מהנבואות האפוקליפטיות ביותר שלה קרמה עור וגידים ועתה נותר לנו לחכות ולראות מה יוליד יום ומה תוליד נבואת הסדרה של צ'ארלי ברוקר.

הטוויטר של "מראה שחורה" בישר, דקות ספורות לאחר בחירתו של טראמפ לנשיא ארצות הברית: "זה לא פרק חדש ולא תרגיל שיווקי - זו המציאות" ובכך מיצב את עצמו, לא בצד של הילארי בהכרח, אלא בצד ההמום מהבחירה הגרוטסקית. הבחירה הזו לא יכלה להגיע בעיתוי ותזמון שיווקי מוצלח יותר עבור ה"מראה", שכן העונה הנוכחית כבר לא רצה כמה שנים קדימה לנבואות אפוקליפטיות (היא עדיין כן, אבל...), אלא הגישה בזמן מסך כפול (שישה פרקים במקום שלישייה שחווינו בשתי העונות הראשונות) את המציאות ה(כמעט) עכשווית ובעצם הכריזה כי העתיד לא כזה רחוק, הוא אפילו קרוב, הוא בעצם כבר כאן וגם עוד קצת שם, קדימה – יש לאן לגדול ולצמוח ולא דווקא לכיוונים חיוביים.


(היה שווה לחכות לקאמבק שלה - מראה שחורה, עונה שלישית)

"מראה שחורה" זרקה מהחלון שחזור קרובים מתים, מצלמות עין מתוחכמות ולא מעט דברים שעדיין מגדירים את הסדרה כמדע בדיוני, שהוא טהור ברובו, הסדרה לקחה צעד אחורה בשביל לבחון מקרים מבוססי מציאות, ובכן כמעט ועדיין שיגרה את עצמה לעתיד של כמה שנים קדימה בשביל לבחון עוד כמה כיוונים פוסט אפוקליפטיים טכנולוגיים וחתמה בפרק אחד אחרון, שהיה גראנד פינאלה באורך מלא של סרט ובישרה בעצם שהיא כאן להישאר והיא רלוונטית יותר מתמיד, בטח ובטח אחרי בחירתו של טראמפ להנהיג את החלק, אשר פעם החשיב את עצמו לעתיד העולם החופשי.

הפרקים המשיכו, בחלקם, לקבל בימוי עתידני נקי ומלוטש ועם זאת, גם הירבו לגעת בקווים עלילתיים ו-ויזואליים עכשוויים, אשר פוגשים בצומת דרכים סרטים וסדרות טלוויזיה בריטיות, שלא מתפשרות על ההווה והעתיד של גיבוריהן. נטפליקס לקחה פיקוד על הפלא הטלוויזיוני המדובר והגישה במיידיות האופיינית לה כל כך, את ששת הפרקים בזמינות לכל צופיה ועוקביה של הסדרה הסמי עתידנית ומציאותית עד כדי ביעות בחלקה השני.

פרק ראשון: "צלילה" - מצפייה אישית בפרק, ניתן להבין כיצד עולמו של ברוקר הוא בעצם כבר די קרוב לעולמנו, כאשר תוך כדי הפרק הפלאפון ביד, שמורידה אפליקציות תוך כדי הפתיחה של הפרק עצמו. הראש לא יכול להפסיק לחשוב על ההליכה ברגל בבוקר לעבודה והגעה לכל מקום בו אנשים כבר לא מרימים את הראש מהמסך. בוודאי נתקלתם בתופעה בזו בכל מקום: קופ"ח, בנק ואיפה לא? לא פעם עולה תחושה של בוז מצפייה באותם אנשים לא מרימים את עיניהם מהמסך בסביבה הטבעית שלהם, אבל תחושת הבוז מתרככת עם תחושת בושה אישית, כאשר העיניים חוזרות לחפש כתבה מעניינת, שיר טוב או שיחת וואטסאפ שתעזור להעביר את זמן ההמתנה ואז אתה בדיוק כמו אותם אנשים, שאתה אומר לעצמך שהם מבזבזים את זמנם לריק בצפייה בתכני הרשתות החברתיות.

החזון של צוקרברג, המקורי, קורם עור וגידים בעולם של מדרגים מזויפים זה לזה, בעולם בו אנשים חיים לתעד ולא בשביל ליהנות, יוצרים רגעים מזויפים ומתעדים באובססיביות, וכל זאת מנת לדרג ולהיות מדורגים. הפרק הראשון של הסדרה של ברוקר בעצם כבר קובע הפעם כי כל דירוג יקבע למשתמשיו את רמת ואיכות החיים. גם בעולם העכשווי / עתידני מה שקובע, בסופו של דבר, הם אנשים בני מעמד גבוה וחנופה אליהם. המעמד הגבוה מקבל משנה תוקף בעזרת דירוגים גבוהים, כאשר הדירוגים הנמוכים משתייכים בשקט אופייני לחלק הסקאלה של מעמד ביניים ונמוך ממנו.


(כמה תדרגו את המגבת על הראש?)

ברייס דאלאס האוורד מגלמת, בהצלחה מרובה, את הדמות המרכזית, שפשוט חיה על מנת להיות מדורגת. התנועות המובילות בפרק הן החלקה בפלאפון וכיוון כלפי האדם המדורג. היא עושה את כל שביכולתה על מנת לקבל דירוג גבוה וזאת על מנת להכניס את עצמה לאזור מגורים של בני המעמד המדורג הגבוה ולשם כך היא שמה את כל יושרה ובעצם את חייה על כף המאזניים. הפרק הראשון מדגים כי השיפוטיות היא כבר ללא מבט או מראה, אלא עקב ציון בלבד. אנשים שופטים אחרים לפי הדירוג שלהם בלבד ואת הגזענות ושאר התכונות ה"נפלאות" שטראמפ עלה איתן לשלטון, מחליפים מבטים שופטים של אנשי סמארטפונים, שפשוט לא מפסיקים לדרג ולייצר להם עולם מזויף ורגעים לא אמיתיים ובעצם מעניקים לפלאפון את הזכות להיות המוצר שקובע את אורח החיים של כל משתמשיו.

לביורוקרטים הקרים יש כאן כוח גדול, מכיוון שעבודת הפקידות שלהם מקבלת תוקף משנה וכוח השפעה בזכות המכשיר הקטן (או הגדול) שיושב אצל כל אחד מאיתנו בכיס (או למען האמת ביד, במרבית היום). כל חיי המשתתפים בפרק הנוכחי פשוט נקבעים לפי התכנים שהם משדרים ברשתות החברתיות וחיוכי הפלסטיק הנזילים ומעוררי הרחמים ודורשי התגובה המיידית בפלאפון. ברוקר לא יצר עולם עתידני עד הסוף, הוא פשוט השתמש במצע המציאותי שיש בסביבת המחייה שלו, הלך והעצים אותו לכדי פרק ראשון שאינו מטלטל, אבל סוחף מבחינה רעיונית וכבר לא מעורר אימה ממה שיהיה, אלא ממה שיש כבר היום.

פרק שני: "הרצת ניסיון" - ברוקר תסרט את הפרק ודן טרכטנברג ("דרך קלוברפילד 10") ביים את הפרק שנוגע לגיימרים, אבל בשליש הראשון שלו הוא בכלל לא מדבר על גיימינג, אלא על הדבר הכי רחוק משם. קופר (וויאט ראסל, הבן של...ושחקן לגיטימי בזכות עצמו) בורח מביתו לטייל בכל העולם, הוא מותיר אחריו את אימו, שאיתה הוא לא מסתדר בבירור וזאת מבלי שנבין למה וכמה ומגיע בסופו של דבר לבריטניה, מתחבר לבחורה מקומית ומחפש עבודה, כאשר נגמר לו הכסף, בדיוק לפני השיבה לארצות הברית. המשחק בו הוא משתתף, בתור אובייקט ניסוי, ממפה את מוחו על מנת להפחיד אותו בצורה הכי יעילה - מציאות ומשחק מתערבבים.

הכניסה אל תוך מוחו הטרוד של קופר חושפת בסופו של דבר את מה שטרד את מוחו בתחילת הפרק והוא הקשר הרופף עם אמו, קשר רופף שבאופן סימבולי הביא את הקץ על הפרק ועל חייו, כאשר צלצול הפלאפון מאמו חיסל אותו באמצע ניסוי המציאות הכל כך מדומה, של משחק המחשב הזוועתוני, שהזוועה האמיתית היא התוצאה הסופית של הניסוי התמים לכאורה. מה שעוד מטריד את המנוחה, מבחינת הסדרה וצופיה הוא האופן המכאני שבו מתייחסים עובדי ומנכ"ל חברת משחקי הווידאו לתוצאת הניסוי האנושי שלהם – גם אם הוא היה מוכן לסכן את ליבו ושם את נפשו בכפו באופן הכי מוחשי שאפשר, הסוף הלא צפוי מותיר את המפעילים עם מה שנראה כמו עכבר מת, שצריך לטאטא אותו ולקבור בחצר האחורית. חיי האדם זולים ולא רק בתעשיית הבנייה, כאשר המטרה מקדשת את האמצעים.


(מבטיחה שזה יכאב רק לשנייה... ועוד קצת)

טרכטנברג ממקסם את האלמנטים של האימה, שכבר חשף מוקדם יותר השנה כי הוא מצטיין בהם ודווקא לא מנסה משהו יוצא דופן מבחינת האפקט של הז'אנר, אבל מה שעוכר את השלווה הוא הרעיון המסתתר בתוך בית האימה, אליו נשלח קופר לנסות ולשרוד בבחינה המנטאלית. הרעיון הזה הופך למן הומאז' סמוי לעולמות המציאותיים/חלומי ים שניתן לומר שנלקחו מ"התחלה" של כריסטופר נולאן הגדול. שוב נראה שהפרק מתרחש בעולם עכשווי למדי והדבר היחיד שמבדיל אותו מעולמנו האמיתי הוא האמצעים הטכנולוגיים המתקדמים מעט יותר מאלו שיש כיום, בתקווה שההבדל הנוסף שניתן יהיה למצוא הוא החום העכשווי היחסי לקור העצוב שמפגינות מרבית הדמויות, כולל זו של הגיבור הראשי לאמו - מה שבאופן אירוני מביא לקיצו.

פרק שלישי: "שתוק ורקוד" - הפרק השלישי הוא פשוט סיוטו של כל מאונן מול מחשב ואין דרך טובה יותר לתאר אותו מאשר שם הפרק שבפתיחה. בקונספט שלו, במרבית הדרך, הוא מזכיר מאוד את "משחקי חובה", אשר עדיין רץ בקולנוע, עם הבדל קטן ויחיד - בסרט הגיבורים מבצעים משימות ללא שאלות בשביל דירוג (היי פרק ראשון, מה נשמע?) ובפרק השלישי של "מראה שחורה", מבצעים גיבורי הפרק משימות אשר לא חלמו לבצע רק בשביל לא להיות מבוזים ומושפלים ברשתות החברתיות, על מנת לא לאבד את כל מה שיש להם או מה שיכול היה להיות להם הלאה.

העולם הוא שוב עולם הגיוני למדי ועכשווי לחלוטין ובתוכו נער מתבגר (אלכס לות'ר), שמחזיק עבודה קבועה וגם את איבר מינו מול פורנו במחשב. הטעות העצובה שהוא מבצע היא פשוט נגיעה במקומות לא רצויים ברחבי הרשת ואז נגיעות בעצמו, מה שמושך אליו האקרים מתוחכמים שלא רוצים ממנו יותר מדי - רק שיעשה את מה שהם מבקשים ובמועד והזמן הנכונים - בקיצור: שירקוד וישתוק. בדרך לביצוע אחת המשימות שלו הוא פוגש בהקטור (ג'רום פלין, ברון מ"משחקי הכס"), עוד יצור נאלח ואומלל שנאלץ להתעמת עם טעויותיו ולשלם עליהם ביוקר. השניים יוצאים למסע כנגד הזמן המוקצה להם בהודעות החסויות ומנסים לרצות את מפעיליהם האנונימיים.


(נו? הבאת את החטיפים? יש לי מאנץ')

פרק מותח בטירוף אשר מדגים שליטה אינטרנטית על מי שמועד, בדרך והצורה הכואבות ביותר. אף פרק לא חס על גיבוריו - בטח ובטח לא הפרק הזה, אבל הגיבורים, איתם ועם דמויותיהם מזדהה הצופה במהלך מרבית הפרק, למרות ה"חטאים" הקטנים אותם ביצעו (בגידה וצפייה בפורנו) טומנים בחובם הפתעה, בעת סוף הפרק, כאשר נחשפת טיב העבירה המינית אותה ביצעו. טאבו חברתי שפתאום מקנה נופך וונדטי לאותם ההאקרים, אשר תופסים את עצמם קצת מעל החוק ומענישים במלוא החומרה את אלו שהם וכנראה שאר החברה תופסים בתור עברייני מין או פוטנציאל לעברייני מין מסוכנים.

הפרק משחק עם הראש, במה שנראה בנאלי לחלוטין ומעניק מכה הולמת וניצחת עם סיום לא כל כך צפוי לפרק שמרביתו צפוייה ואפילו בנאלית מדי עבור סדרה כמו "מראה שחורה". גיבור טראגי שמושך את הצופים אחריו, על אף שהמסע אינו מסע יוצא דופן, אבל היעד וסיום המסע הם פשוט אנטיתזה לתשעים אחוז מהפרק ונותנים אגרוף ישר אל תוך בטנו המתפקעת של הצופה.

פרק רביעי: "סאן ג'וניפרו" - הפרק הרביעי מתחיל באי הבנה מסוימת, אי הבנה הנובעת מכך שמתקיים בפרק שיגור אחורה לאייטיז, "מראה שחורה" מרגישה לפרק אחד כאילו היא תופסת כיוון שונה ומדלגת בקלילות בין עשורים. הדקות הראשונות עדיין מתמיהות על המוזיקה וסביבת שנות השמונים, אבל הדילוגים, המסעות בזמן והלמות השעון של לכלוכית והניתוק שלה מעולם החלום בדיוק בחצות מסבירות לאט לאט לאן הגענו. העולם הוא עולם עתידני (שוב) והפעם הוא חושף שתי נשים במצוקה. האחת לא חוותה אהבה מימיה ואילו השנייה חוותה אהבות, אבל נאלצה להיפרד מהן באופן הכי כואב שניתן לחוות.

השאלה של הפרק היא כיצד מתקדמים הלאה? כיצד שתי דמויות אשר חיות בעולם אוטופי שמציג מציאות חלופית, בה לא ניתן לגווע, כיצד הן יכולות להתקדם הלאה באותו העולם? האחת לא מפסיקה לחוות חוויות בזו אחר זו ואילו השנייה מתעכבת עד שהיא מוצאת את האושר ומהרגע שהן מוצאות זו את זו מתחילות ההתלבטויות ושלל השאלות לגבי הנכונות לנתק בין הנשמה לבין הגוף הפיזי וכיצד אפשר לאחסן את הצד הרוחני, את הישות שפעם הייתה נוצצת ובוהקת באור יקרות אל מול גוף פגום, כל אחד מסיבותיו שלו.


(מותק, גראס לא הורג - הוא מרפא)

בעוד "ווסטוורלד" רצה לה ברקע, אי אפשר להימנע מהשוואות עם סדרת המופת של HBO, כאשר גם כאן ישנו סוג של "פארק שעשועים" המאפשר לאורחים בו להגשים את החלומות והפנטזיות הכמוסות ביותר שלהם. ועם כל העתידניות הזו אי אפשר שלא להרגיש שדווקא כאן אין שום חזון פוסט אפוקליפטי שעומד להתרחש, אלא מדובר בסיפור אנושי, אשר כולא שתי דמויות בתוך עולם בו הן רוצות להיות, אבל לא יודעות אם עברן מצריך הישארות תודעתית שלהן באותה המציאות, כאשר לכל אחת ישנם לבטים אישיים וסיבות שבעטיים היא תרצה להישאר ב"סאן ג'וניפרו" או שמא עדיף למצות את הכיף הזמני שחוותה לקראת סופה ולהיפרד לשלום מהעולם הגשמי.

הסיום של הפרק דווקא טורח לנסות ולהציג תמונה שונה משאר הפינישים של "מראה שחורה" ובעוד הוא מעביר את הגיבורות שלו דרך תלאות מרובת לבטים, הסיום דווקא מעניק מקום מסוים של תקווה ואפילו בעריכה והביצוע שלו הוא לא מרגיש כמו כל סיום רגיל שהורגלנו לראות קודם לכן ואפילו שיר הסיום שלו, קיטשי ככל האפשר, נותן משמעות שונה וקצת פחות קלישאתית מזו שהורגלנו בעבר ובעונה הנוכחית, מהסדרה המופתית שהגיע לנו ברוקר.

פרק חמישי: "אדם נגד אש" - עוד פרק עם ניחוח עתידני קל, אבל עדיין מתבצע בסביבה שנראית שייכת להווה, הפרק מתחיל ומרגיש בהתחלה כמו גברים בחלל ומניחוש ראשון אפשר לשער בזהירות שנודף ריח של גזענות ועוני מהכינוי ״מקק״. ה"מקקים" הם יצורים בהם נלחמים חיילים, שכביכול מנסים להגן על אוכלוסיה מקומית מפניהם. המציאות מעמתת את הגיבור הראשי עם התלבטות מוסרית, אשר נחשפת עקב מגע עם אחד מאותם ה"מקקים", החייל מגיע לתובנה כי יש בו חלק שהונדס באופן גנטי, על מנת לחסל אוכלוסייה שלמה, בתואנת שוא. המציאות שהוא רואה מול עיניו היא מציאות זומבית, כאשר המציאות האמיתית היא מול בני אדם, שסוטים מהקו הגנטי הנקי שהעולם, בו מתרחש הפרק, מנסה להנחיל.


(הבעיה שהמטרות לא יכולות להשיב אש)

פרק פוסט אפוקליפטי שחושף שוב את כוחן של ממשלות ומנהיגים, אשר מנסים לבודד את הגורם האנושי ולבטלו, על מנת להתמודד באופן "נקי" עם הרג של בני אדם. הניקוי הגזעי מתקשר לתקופות שואה חשוכות ומה שהעיניים רואות עוזר להקל במידת מה על מה שהלב והנפש יכולים להכיל. בשלבים מסוימים של הפרק ניתן לראות שקהות החושים של החיילים לגבי הרג ה"מקקים" מוכיח את הנקודה ומאשש את החשש שיבוא יום ויימצאו האמצעים הטכנולוגיים, שיעזרו לסמא את עיניי החיילים ובכך יבטלו את הגורם האנושי והמוסרי בהרג. עוד פרק מוצלח במסגרתו ברוקר עושה את הנגיעות הקלות לכיוון עתיד אפלולי יותר וחושש ממציאות קיימת שהולכת ומממשת את עצמה. הדמויות קצת חיוורות וגם הרעיון מאחורי הנבואה מרגיש קצת משומש, אבל הפרק שומר על הרמה הגבוהה שהציבה העונה הנוכחית.


פרק שישי: "שנואיי האומה" - הפרק השישי והאחרון של הסדרה מציג בעצם סרט באורך מלא ופרשיית חקירה של אנשים שנואים ומפורסמים שנוטלים את חייהם. הסיפור הבלשי הזה קורם עור וגידים, שוב, במציאות שנדמית מעורבבת בין הווה לעתיד, במציאות בה ישנן דבורים רובוטיות מהונדסות גנטית, במסגרת העלילה שתי נשים מנסות להבין למה אנשים מפורסמים מאבדים את חייהם בצורה טראגית ויוצאת דופן. שתי הבלשיות, שהן גיבורות הפרק עוזרות לפרק השישי לגולל סיפור משטרתי, במסגרתו הן מתחילות לגשש אחר כיוון מסתורי, אשר גורם לאותם אנשים שנויים במחלוקת למצוא את מותם. העלילה מכוונת את הצופים בכיוון אחד וכפי שעשתה הסדרה, באופן כל כך מרשים בשארית פרקיה, היא מסמנת את אויביי האומה מכיוון שונה לחלוטין.

הפרק מציג, בחלקים ממנו סוג של "הציפורים" מודרני והבימוי היצ'קוקי ונעזר במיטב האלמנטים מסוגות האימה והמתח, כאשר הסיפור המרכזי הוא השימוש לרעה בכוחן של רשתות חברתיות והפיכתן לחרב פיפיות כנגד משתמשיהן. נראה כאילו אויביי האומה הם טרולים חברתיים, שמסומנים על ידי אוכלסיות רחבות של משתמשים און ליין, אבל המשתמשים עצמם - המקרבנים הופכים להיות הקורבנות והפרק השישי בסדרת המופת של ברוקר שוב שובר את הכללים במהלך השני של הפרק, שלא לומר הסרט העלילתי המלא.


(לא משנה מה, אל תפסיקו לתעד)

לא פעם צוין כי הטלוויזיה כבשה המון שטחים טובים שהיו שמורים עד כה לקולנוע, אבל הפעם המדיום הטלוויזיוני משתמש בפרק זמן השמור לאח הקולנועי שלו, על מנת להציג קונספט ונרטיב שהיו בשימוש בשאר הפרקים הקודמים בעונה המרתקת הזו. השימוש ה"עתידני" בדבורים הוא סימבולי לחלוטין, כיוון שבפועל הן רק מוציאות לפועל תוכנית זדונית של אדם יחיד, שמזין אותן ברוע ושנאה רחבת ידיים, אשר נמצאת בידיהם ותגובותיהם של המשתמשים ברשת, שכבר מזמן היו צריכים לדעת מה כוחה של המילה הכתובה, גם אם היא נזרקת לחלל האינטרנט, ללא השגחה ופיקוח אמיתי.

לסיכום: הפרק השישי חותם עונה מענגת ומטרידה בכל כך הרבה צורות ודרכים, אבל המסר המרכזי שלה הוא שהמציאות העתידנית, כביכול, אשר חזתה הסדרה בשתי עונותיה הראשונות מתחילה להתערבב ולהימהל בתוך המציאות שלנו, כך כתובה וכך מבוצעת גם הסדרה הלכה למעשה. "מראה שחורה" מפסיקה לנסות ולחזות עתיד, היא פשוט משתמשת בתכונותיה של המראה להציג מציאות כמעט עכשווית וגם מייצרת מאותו החומר של המראה, גשר עדין ושברירי, עליו כולנו דורכים בדרך לעתיד שלא כולו הבטחה לטוב.