"הסרבן": שומר נגיעה

זה נראה כאילו זה כבר קרה הרבה יותר פעמים, אבל זהו בסך הכל סרטו העלילתי החמישי של בנה הדחוי של הוליווד והוא דופק פה כניסה משמעותית בדרך חזרה אל לבבות רבים. האמירות האנטישמיות וההתפרעויות הגסות, שנרשמו בצד החובה שלו, בשנים האחרונות לא גרמו, באופן אישי, להפסיק לצפות בתכנים של גיבסון ועקב העובדה שגיבסון לא ביים משנת 2006 (אז הוציא את היצירה הנהדרת "אפוקליפטו") רק הגבירה את התיאבון בצפייה ביצירתו החדשה. פתיחה לוהטת, בוערת ומעידה, בגראפיות שלה, על חלקו השני של הסרט מקדמת את פני הצופים בברכה. פתיחה אשר מזכירה את אחד משני סרטי המלחמה שהסרט הזה עושה להם הומאז' - "להציל את טוראי ראיין".

מל גיבסון הולך בשבילים שכבר נסללו על ידי במאי קצת יותר מנוסה ממנו, אבל לא שונה ממנו בתפיסת גיבורי האומה האמריקאית וזאת בכל הנוגע ליצירת הזדהות עם גיבור כל אמריקני. גיבסון אף מעצים את הגיבור שלו בכך שהוא מבליט את הצד הדתי שלו ובכך ממשיך בקו הנוצרי האדוק, אותו הוא משתדל להציג בקולנוע שלו, בעיקר בתור במאי. הגיבור השני של הסרט, חוץ מהבמאי המדובר שלו, הוא אנדרו גארפילד, מי שלימים הפך להיות מוכר בתור ספיידי השני, הצעיר יותר והאהוד פחות. גארפילד שזינק לאחת מהפסגות הקולנועיות שלו, ממש בתחילת הקריירה, עם Boy A המטלטל, הידרדר לאיטו לתפקידים בנאליים וממש לא מאתגרים, שאומנם הביאו תהילה מסוימת, אך די מפוקפקת והוא היה חייב תפקיד שכזה בשביל לחזור לעניינים הרציניים, לתפקידים הגדולים - תחת במאי עצום ומדובר, עם תפקיד שמשלב גם את איכויות המשחק שלו וגם את חיוך הספיידרמן השכונתי החביב שאי אפשר שלא לחבב.


(ממש הרגה אותו השעועית שלי | צילום: יח"צ)

גארפילד מגלם נער צעיר בשם דזמונד דוס, אשר אביו (הוגו ווייבינג הנפלא) הוא שארית מצולקת מזוועות מלחמת העולם הראשונה - גמור נפשית ומוצא נחמה קבועה באלכוהול, הכאת אשתו והתעלמות חלקית מילדיו. חלקו הראשון של הסרט מעניק בעצם מן תמונת רקע לחייו של גיבור הסרט, כאשר הוא מניח אל מול הצופים את הרקע המכונן שהפך את דוס להיות אדם המתנגד לכל אלימות שהיא. חלקו הראשון של הסרט מגולל עוד כמה אירועים מכוננים, כמו היכרות עם אהובת ליבו ומשיכתו לכיוון עזרה טהורה לאנשים.

אין חלקו הראשון של הסרט מעיד על עיסת הקרביים ושאר האיברים שיופיעו בחלקו השלישי (אולי רמז קל בתאונת מוסך תמימה שמתרחשת בעיירת מגוריו של דוס), כאשר החלק השני נראה כמו הומאז' ארוך ומתמשך לסרט המלחמה האגדי השני בתור (והראשון בתור, לפי שנת יציאתו לאקרנים) - "מטאל ג'אקט". עיצובו של קובריק לחייהם של חיילים, בתחילת דרכם, מקבל עדכון גרסה, ממשק ושחקנים, עם טוויסט שמגיע מהר מאוד, כאשר דוס מודר חברתית מעצם היותו פצפיסט, שומר נגיעה מנשק ונחשד לרגעים מסוימים כממלא תפקידו של שחקן כדורגל בטירונות 02.


(מדינה ב-א'... וואלה, לא עולה לי | צילום: יח"צ))

וינס ווהן, אשר מגלם את סמל המחלקה הקשוח לא מוותר על הפן הקומי ומגלם סמל קצת שונה מזה שגילם ר.לי ארמי ב"מטאל ג׳קט" וממשיך בעבודה הטובה, בשבירת הדמויות שהתרגלנו לצפות בו מגלם. מל גיבסון בוחר בדמות של ווהן, אולי על מנת לרכך את הסמל הפסיכופט, עליו התבסס קובריק וזאת על מנת שהסדיזם יוקהה מצידו של מפקד המחלקה, אבל יוגבר בצד של חבריו למחלקה, שמעטים מהם מאמינים באמיתות של דוס, אמיתות עבורן הוא מוכן לשים המון על הכף, אמיתות שינחו אותו בחלק השלישי והאחרון של הסרט ויהפכו את הקערה על פיה, באופן די צפוי, אבל בעזרתו האדיבה של גיבסון וסיפורו המדהים של דוס, גם באופן מופלא, מבריק, מרתק ועוצמתי בכל כך הרבה דרגות.

יש משהו כמעט סוריאליסטי במבט על גיבור פצפיסט, שאינו מוכן לגעת בנשק אל מול סרט גראפי, אשר מעניק מדי פעם נגיעות אימה לא מעטות. הקיטוב הוא עצום בין אופיו של הגיבור לבין שאר חבריו והניצולים, אשר שפכו את קרביהם ושלל איבריהם במהלך הלחימה על אותו הרכס האסטרטגי. דוס נראה משיחי בחלק מהזמן, עם חיוך מתקתק, במצבים עקובים מדם, איברים מרוטשים ולחימה בלתי פוסקת.


(מישהו יכול לשחרר אותי? נתקעה לי העין)

הרבה זמן לא נראתה אלימות גראפית כל כך בוטה על המסך ומל גיבסון מעולם לא חסך בה בסרטיו, הפעם הוא לקח את כל העסק הזה לקצה מסוים, כאשר מעבר לתחרות איברים מתעופפים ישנה גם תחרות סמויה בין תולעי הרכס - על אכילת אנשים ובין עכברי האיזור - על אכילת תולעים ואנשים. גיבסון בהחלט "מפנק" את צופיו, כפי שעשה קודם לכן ב"פסיון של ישו" וב"אפוקליפטו " ומעבר לפרטים מדממים הוא גם לוקח את הסיטואציה לקצה, הוא יוצר מתח עצום ואפילו תחושת הוליווד-קיטש בשלבים מסוימים, תחושה אשר בטלה ומתבטלת עם עליית מסך הקרדיטים והסיפור יוצא הדופן של דזמונד דוס, המוצב האסטרטגי והרוח האנושית אשר שרתה על אותו המוצב בזמן הלחימה בין ארצות הברית ליפן בקרב על אוקינאווה.

יש שיאמרו שגיבסון ממשיך את דרכו של קלינט איסטווד וסיפורי המלחמה שלו, כאשר הוא שולל צלם אנוש מיריביו - היפנים, אבל הסיפור הזה מגיע לגולל, כפי שסיפורים וסרטים רבים של איסטווד סיפרו קודם לכן, על הרוח האנושית שנשאה את עיניה לכיוון הדגל בעל הפסים והכוכבים. סיפור יוצא דופן ומדהים של איש צעיר, שמצפונו קרע אותו לשניים וטלטל אותו בין נאמנות לחבריו ולארצו לבין אי יכולתו לגעת בנשק מטעמי מצפון ודת. גיבסון הבמאי וגארפילד השחקן הם המרוויחים הגדולים מהעסקה המושלמת שהותיר להם דוס, כאשר בימוי ומשחק פשוט משובחים מחזירים את שניהם אל קדמת הבמה. לא יבכו ולא ילינו גם הוגו וויבינג ו-וינס ווהן, אשר מתפקדים באופן יוצא מן הכלל וגם סאם וורת'ינגטון, שקצת הלך לאיבוד עם השנים וטיפה לפני ש"אוואטר" שלו עושה קאמבק הוא עושה קאמבק אישי מרשים ומרגש. גיבסון גם ליהק את בנו, מיילו לתפקיד קטן (שלפחות מבחינת מראה נפל קרוב לעץ) ובכל הנוגע לענייני הליהוק אין ולא היו לו כאן בחירות שאינן בינגו.


(מותק, אתה לא צריך ג')

הסרט הנוכחי הוא כל מה שתחפשו וחיפשתם אי פעם בסרטי מלחמה: הוא פרו מלחמתי ואנטי מלחמתי באותו הזמן ומציג את שני הצדדים בדיון מרתק ושיוויוני. הוא הופך קרביים, סוחף ומרתק והוא עשוי בצורה פשוט מושלמת, כזו שגורמת לך לתהות האם אתה רועד מקור המזגן בבית הקולנוע או שמא התחברת בכל וריד ועורק לעלילת הסרט השואב הזה. סרטו של גיבסון מתחיל כמו סירת משוטים מהודקת היטב והופך לקראת סופו לספינת פאר מרשימה שמלבישה את צוותה בסט המדים המהודר והמפואר ביותר שיש להציע. גיבסון חוזר, גבירותיי ורבותיי וכנראה שעוד נשמע ונראה אותו מתגנב לטקסים הנחשבים ביותר, שיעלו ויגיעו בקרוב.