"דוקטור סטריינג'": מארוול ממשיכים להתרחב

בראשית (כלומר בשנת 1999) היה "המטריקס". הוא פוצץ לנו את המוח וויזואלית ומחשבתית, אחרי קצת יותר מעשור (שנת 2011) הגיע ספקטקל וויזואלי ומחשבתי לא פחות טוב מזה של האחים (כיום האחיות) וואשאבסקי, קראו לזה "התחלה" (אולי התחלת המירוץ הרציני של ליאו לאוסקר) והוא היה עשיר וויזואלית וקונספטואלית, לא פחות וחשוב מכך, היה של כריסטופר נולאן. צחקו עליו, חיקו אותו ורצו להיות כמוהו והנה הגיע הילד הממזר, שמנסה לעקוף בלי לאותת, בלי לסמן והאמת הוא גם קצת פחות מתאמץ, אולי. מבוסס לו על קומיקס ומתוגבר בשלל העולמות העשירים של מארוול, מגיע לו דוקטור סטריינג', שאולי לא מבריק מבחינה עלילתית, אבל השילוב בין שלל ההתרחשויות הפסיכודאליות שעל המסך ובין גיבור על חדש, שהוא במקרה שרלוק אמריקאי משודרג, יוצר סרט שפשוט תענוג לצפות בו, גם אם העלילה לא מצליחה להרים אותו עוד קצת מעבר.

הגיבורים של מארוול כבר לא מנסים או מתאמצים לייצר סצנות אקשן יוצאות דופן, הפיצוצים כבר עברו את גבול המוגזם ולכן ניתן היה לבדל את "קפטן אמריקה" האחרון בתווית האיכות מידידיו ה-DCיים והבידול היה יחסית קליל, כי מעבר לקווי עלילה וקונספט דומים, "מארוול" הנמיכה קצת את להבות הכיאוס - הענק הירוק ות'ור ירדו ואיפשרו לחייל העל המשודרג להילחם במיליונר המשודרג רובוטית ומעבר לכך, הרעיון הכללי של הסרט ניסה להעמיק באופן מסוים את הלך הרוח הקונספטואלי ששורה מעל סרטי הקומיקס. הפעם העומק ירד קצת וזז הצידה בחזרה, על אף שגיבור הסרט בעיקר מוצא את עצמו רוחנית, זו עדיין לא סיבה מספיקה להתרגש, כדאי להתרגש בעיקר מהאפקטים שפשוט זורקים אותנו חמש שנים אחורה אל עבר הפיות הפעורים של האפקטים של נולאן, ב"התחלה".


(חכו שנייה, תכף מצטרף)

אה, כן... ויש את העניין הזה של השחקנים הרותחים שלוהקו לסרט ובעיקר בנדיקט קמברבאץ', שאפילו שהוא כאילו מנסה, הוא לא באמת מצליח להשיל מעצמו יותר מדי את "שרלוק", כי נדמה שזה מה שהביא לו את התפקיד, רק שהפעם במקום אנגלית מצוחצחת וסייד קיק נאמן, יש לו רק את עצמו, בקטמנדו וב"אמריקאית" ; שוטפת. מהרגע הראשון שהוא מביט חזרה אל הצופים אליו בסרט, מזהים שהגינונים שהביאו לו גדולה בתור שחקן של סדרה גדולה הם אותם הגינונים שממשיכים להזרים לו תפקידים ועבודות בקצב הצבי - הפעם הוא מנתח קר רוח, שאהבת אדם היא התכונה החלשה ביותר שלו, אבל ידיו ושכלו הם שני יתרונות עצומים שלו על מקביליו. הוא מדבר מהר (שרלוק), חושב מהר (שרלוק), מעדיף להימנע ממגע בני אנוש (שרלוק) ולוקח על עצמו אתגרים מקצועיים, בעיקר בגלל שהם אתגרים מקצועיים ולא בגלל שהם כאלו שיועילו לבני האדם העוברים את הטיפול (שרלוק, שרלוק, שרלוק... נמצאת אשם!).

הוא עובר תאונה שמאלצת אותו לעשות חישוב מחודש למסלול חייו ומשם איכשהו מוצא את עצמו במקדש עתיק, שם יפגוש מאסר(ית), אשר תוביל אותו לתובנות עמוקות על ההבדלים בין מציאות ובין דמיון וכיצד אפשר לחשב את אותו מסלול חיים, על מנת לתקן את כל מה שחשב אשר נהרס. מונטאז' ארוך מוביל אותו (ואת הצופים) להפוך למה שלא חלם אפילו להיות. תלמיד בוגדני מעברה של המאסטרית יהיה הרע הכמעט אולטימטיבי וכזה אשר יאתגר אותו למנף את יכולותיו אל הקצה.


(איך הוא מוציא קורים בדיוק?)

סקוט דריקסון, במאי הסרט, עדיין לא אחז בידיו תסריט שלא כלל אימה. הוא עשה עצירה בין שלל סרטי האימה שכתב וביים ("השדים של אמילי", "רוח זדונית" ו"לילה מסוכן") בשביל להעניק לקיאנו ריבס הזדמנות נוספת לחרבן קצת על הקריירה של עצמו ("שהעולם עמד מלכת"), אבל הוא בהחלט התקדם בז'אנר אחד בלבד (התחיל אי שם בשנת 2000 עם "מעורר השאול 5" ותראו איפה הוא היום) ושום דבר לא הכין אותו או את צרכני התכנים שלו לשינוי בכיוון הקרייריסטי והסוגתי שהוא ייצר לפתע ומארוול ייצרו לפתע עבורו.

בין החלקים ה"עמוקים" של הסרט ישנה ההתנגשות העתיקה בין מדע מדויק, המיוצג על ידי רפואת בית החולים הנקייה והמתוקתקת מול הצד הרוחני של המפה, אשר מיוצג על ידי חיבור עמוק לאני הפנימי ושינון מנטרות לשיפור עצמי והעצמת הפנים כלפי החוץ (אה... וגם כוחות על). ההחלמה מתחילה מבפנים ומסתבר שאיתה גם מגיעים כוחות על וגלימה בעלת יכולות עצמאיות לחלוטין. הסרט עצמו לא טורח להתעסק יותר מדי עם הרעיון ולפתח אותו, כל מה שנסוב סביב טיפול רוחני עצמי הופך בזמן קצר מאוד לפתיחת פורטלים בין מימדיים, יריית כדורי אש עוצמתיים והתעסקויות עם קרעי זמן ומרחב - ברוכים הבאים לסדנה להגשמה עצמית וגיבורי על אינסטנט.


(נראה לך מוכר, נולאן?)

סצנת הפתיחה לא מותירה מקום לטעויות ותהיות, כאשר קרב אפי מועתק מעולם חיצוני אל עבר העיר ובמהרה מקבלים הצופים הצצה על העולם עוצר הנשימה, אשר בראו מארוול עבורם הפעם. גורדי שחקים וערים שלמות קורסות אל תוך עצמן והופכים למנגנון חי, מתקתק וניתן לשליטה של אחד מהיריבים רבי העוצמה, אשר מתמודדים בקרב על חייהם. מי שנזכר באותם שני הסרטים שהוזכרו בפסקה הראשונה בהחלט לא יהיה הראשון והאחרון שעושה את ההשוואה בראש, מבחינת האפקטים הוויזואליים המדהימים והמרשימים.

בחזית המרשימה השנייה ניצב לו צוות של שחקני משנה מהמעלה הראשונה - במחלקת זוכי האוסקר: טילדה סווינטון מתפקדת בתור הגורו/מאסטר, אשר בסיפור המקורי הייתה בגלל גבר סיני, סווינטון מוכיחה שאין שום תפקיד שהוא קטן, גדול או מוזר מדי עבורה וגם את התפקיד הזה היא מבצעת באופן פשוט מושלם. יחד עם סווינטון, מככב זוכה אוסקר נוסף - צ'יווטל אגיופור, קצת פחות בולט וזועק מסווינטון הקרחת, אבל נפלא גם כן. לצידם מזייפת רייצ'ל מקאדמס, (מועמדת לאוסקר כמו גם קמברבאץ'), בתור האישה שליד וממש לא הולם אותה התפקיד השטחי הזה וחותם מאדס מיקלסן המשובח, בתור ארכי נבל, שמעלה חיוך וגיחוך יותר מפעם אחת במהלך הסרט.


(תביאו מגבונים לעיניים)

מארוול לקחו סיפור מקור של גיבור שצופים רבים ולא גיקים לא הכירו ופשוט שטחו אותו, כצעד הכנה לקראת חיבור והרחבת סבב הכוכבים. זה עדיין לא מגיע לרמה של הכוכבים הראשיים והמרכזיים מבחינת עניין עלילתי, אבל כמה שהאפקטים מפצים על זה ומשכיחים כל צורך באותה אקסטרה עלילתית. סרט חובה לקולנוע, לאיימקס וגם לתלת מימד, פשוט להנות מהעולם המעוצב החדש שעיצבו עבורנו המארוולים ולחכות בציפייה לחלק הבא.