"התופת": ממשיכים לרוץ

זה כבר נהיה נוסחאתי, אבל שוב הגיע הזמן של הוליווד לייצר עוד אדפטציה קולנועית לסדרת ספרים שקצת נשכחה. ספרו האחרון של דן בראון, שזכה לתואר רב מכר בשנת 2013 מקבל עיבוד קולנועי משלו. הפעם הנוסחאתיות של הוליווד היא כפולה ומשולשת - גם הוצאה מהנפתלין של ספר מתח ומיסתורין (לא כזה מסתורי האמת, הפעם), מיחזור נוסף לשטאנץ של שני הסרטים הקודמים וקושי לייצר תכנים חדשים ולבסוף, הלבשה של עלילה די גנרית על פי עלילתו של ספר, שכבר עשה את שלו עם עלילה שלא חידשה הרבה משלושת קודמיו.

רון האוורד חוזר שוב לכס הבמאי ולשת"פ שלישי בסדרת סרטי "צופן דה-וינצ'י", עם טום הנקס, על מנת לחתום, לעת עתה, טרילוגיית סרטים על פי ספריו של דן בראון. קשה להבין את הצורך בכך, מלבד מניע קפיטליסטי טהור, שכן הסרטים הקודמים אולי הניבו הצלחה קופתית, אך נכשלו אצל קהל הצופים וקהל המבקרים העוקצני. בדרך כלל, השילוב של במאי מסדר גודלו של האוורד ושחקן מסדר גודלו של טום הנקס אמור להניב תוצאות מסעירות ומלהיבות יותר (כמו "אפולו 13" לדוגמא), אבל כמו שלא הלך להם קודם לכן, גם הפעם הם שומרים על קו בינוני ומשמים, חרף העבודה המשותפת בין השניים ועל אף העבודה עם עוד כמה שמות גדולים לקאסט, כפי שהרגילו בשני הסרטים הקודמים גם כן.


(בדיוק! עכשיו תמשכי לי באצבע | צילום: יח"צ)

רוברט לנגדון, האנטי גיבור הקלאסי מתעורר בבית החולים ללא זיכרון ליומיים האחרונים ולשמות תואר פשוטים ומנסה לשחזר את 48 השעות האחרונות, שלפני התפרים בראשו והאינפוזיה בידו. הוא נסעד על ידי רופאה יפיפייה בשם סיינה (פליסיטי ג'ונס הנפלאה) וחייו מאוימים על ידי לא מעט גורמים. הגיבור של הסרט, שסימן ההיכר שלו הוא זכרונו ומוחו הפעיל, מתקשה לבקש אפילו כוס קפה, שלא לדבר על חשיבה מאומצת וגם מפתח רגישות לצלילים חזקים ואורות בוהקים. למרות זאת ולצער הצופים ואמינותם לסיפור, הוא דווקא מצליח לזכור לא מעט פרטי פרטים הקשורים להיסטוריית האומנות העולמית. המלחמה שלו היא ניסיון לעצור וירוס איום, שמאיים על השמדת ודילול האנושות כולה, בחסותו של מדען פסיכוטי בשם ברטרנד זובריסט (בן פוסטר המשובח), אשר מטיף בעבור דילול האוכלוסייה האנושית, מחשש לפיצוץ אוכלוסין. הוא רואה במין האנושי וירוס וגידול סרטני עולמי ורוצה בהגבלת ילודה וניסיון להציל את כדור הארץ, על כן הוא זורע ושותל זרעי אסון, אשר מקורם בוירוס קטלני, אותו ינסה להפיץ דרך גורם שלישי ואם לא, ינסה למכור אותו למרבה במחיר, על מנת שיופץ בכל אופן, אחרי מותו (שמתרחש בתחילת הספר והסרט עצמו).

כן, זה נראה בדיוק כמו שזה נשמע, מדען מטורף רוצה להשמיד את העולם בתואנה מסוימת כנגד המין האנושי והיותו מחלה שמתפשטת ומאיימת על קיום אותו העולם בדיוק והמירוץ נגד הזמן מתחיל די מהר עם פתיחה סוערת בבית החולים ומרדף מטורלל ברחבי אירופה, על מנת להתחקות אחרי עקבות הוירוס, אשר נטמנו בתור רמזים עם רפרנסים תרבותיים-אומנותי ים מימי הביניים. כלומר, השטאנץ של דן בראון שקיבל תרגום חזותי בשני הסרטים הקודמים והצליח להניב עוד ספר, מצליח להניב עוד סרט המבוסס על אותו הרעיון, רק שהפעם העלילה כל כך גנרית, אשר אפשר להלבישה בקלות על סרטי מתח וריגול או אפילו סרט אקשן בינוני וסתמי. יתרה לכך, גם את הגיבורים בעלי איכויות המשחק והתפקידים לא יהיה קשה להחליף עם כוכבי אקשן בינוניים, על מנת להשלים את התמונה. הפוטנציאל המתבקש מהקאסט הנרחב ומהצלחת סדרת הספרים של דן בראון מתחנן לקבל עיבוד קצת יותר טוב ומלהיב, אבל התוצאה, הלכה למעשה היא נחמדה במקרה הטוב ומשעממת וממוחזרת במקרה הקצת פחות טוב.


(כמה הוא מתגעגע ל"מחוברים לחיים" מ-1 עד 10? | צילום: יח"צ)

המרדף ברחבי אירופה אחרי רמזים למקום הימצאו של הוירוס הקטלני מקבל עוד טוויסטים צידיים, כאשר ארגונים בין לאומיים מסתוריים יותר ופחות רודפים גם הם אחרי הוירוס ואחרי לנגדון עצמו, במטרה לעצור את לנגדון מחד גיסא ולנכס לעצמם את זכות הראשונים על הוירוס, טרום פריצתו מאידך גיסא. עומאר סיי ("מחוברים לחיים") ואירפן קהאן, ("חיי פיי" ו"נער החידות ממומביי") מהווים עזר כנגדם של הנקס וג'ונס, אבל מעט מדי ומאוחר מדי. בעיקר תפקידו הכל כך לא מנצל של סיי, אשר מגלם סוג של סוכן כללי ופלקטי, שמשתמש במבטא הצרפתי שלו בצורה מעוררת רחמים וגורם להתגעגע להפקות צרפתיות בהשתתפותו וכאלו שאינן תוצרת הוליווד. קאן דווקא מפתיע עם תפקיד לא רע בכלל, אבל כאמור, כמעט לא מגיע לידי ביטוי במרבית שלבי הסרט.

האוורד מביים את הסרט באותם הקצבים הגבוהים שביים את שני קודמיו, מה שמקנה לו זכות כניסה למצעד הסרטים שיהיה בהם עניין בעת יציאתם לקולנוע, אבל מי שכבר שבע מהסתמיות של שני הראשונים, כנראה לא יפתח ציפיות גבוהות בעבור הסרט הנוכחי, על אף שהזיכרון מהם לא טרי, עקב העובדה שהפעם ההפרש בין הסרט הנוכחי לקודמו הוא שבע שנים ולא שלוש, כפי שהיה בין "צופן דה-וינצ'י" אל מול "מלאכים ושדים". הסרט, כמו שני קודמיו, מתאפיין בריצה של איש מבוגר עם "נערת לנגדון" (מן נערת בונד שכנראה לא תשכב עם הגיבור עד סוף הסרט) אל עבר המטרה הנכספת והפעם זה אפילו נראה די מביך בעבור הנקס, שבגר בעשור מהסרט הראשון, שם הוא עוד נראה קצת יותר טרי, רענן ובעל מוטיבציה גלויה בעיניו. אפילו ההישענות על היסטוריית האומנות ועל "התופת" ומדורי הגיהנום של דנטה, על מנת לקדם את עלילת הסרט לא נראית מרוממת או מבטיחה משהו שלא נראה כללי ורגיל וכזה שלא חזינו בו בסרטי אקשן מותחים בעבר, כלומר, היתרון הכאילו שכלתני והפנייה לצופים, שאמורים לאתגר את עצמם עם הבנת רמזים מתוחכמים, מתמוססת וקורסת אל תוך עצמה והצופים נשארים עם כלי די מרוקן וחסר שאיפות, אשר עטוף מעטפת זוהרת למראה, אך דהויה למעשה.


(ועכשיו תראי איך אני עושה ציפור | צילום: סוני)

שלושת הכוכבים הראשיים מרגישים כל כך מבוזבזים שזה פשוט זועק לשמיים ובעיקר טום הנקס, שבשנה האחרונה עבד לא מעט ואף הגיע לשיאים (עם "סאלי: נס על ההדסון", איתו יקווה ללכת לאוסקר בקרוב) ונראה שכאן הוא לוקח עוד צעד אחורה במחול התימני שהוא מחולל בשנה האחרונה. הוא נראה עייף, מרוקן ובלתי מנוצל מבחינת הקסם שהוא מביא איתו למרבית התפקידים שלו ונשאב לבינוניות של דמות האינדיאנה ג'ונס החנון, שפותר תעלומות מסתוריות בעזרת ראש וריצת דוד מבוגר ובלתי מזיק בעליל. האמינות שלו צונחת עם מאבק פיזי לקראת סופו של הסרט ולא תאמינו איך זה נראה בקרב מגע במים בינו לבין אחד ה"רעים" של הסרט. ג'ונס ממש רחוקה מיכולות הכמעט אוסקר שלה ב"תאוריה של הכל" ובן פוסטר הוא אולי היחיד שמצליח לצאת בשן ועין עם תפקיד אמין ובעל הרבה רגש ומבעים אמינים מבחינת חזותית.

הסרט, שקיבל הייפ מסוים, בזכות הספר עליו הוא מתבסס וגם בזכות הפיגורות שמובילות אותו, יריץ אתכם די מהר לתנוחת כורסא מנומנמת ויגרום לכם להצטער שהספר אינו בידכם על מנת להחליף אותו. הוא לא גרוע ולא רע באמת, אבל הוא רחוק מלהיות טוב והוא משלים טרילוגיה בינונית מושלמת, שלא מצליחה להתעלות באף אחד מסרטיה מעבר לאותה הבינוניות. האוורד היה עושה בחוכמה אם היה דוחס קצת יותר בפחות זמן, על מנת לקצר את עבודתו ובסך הכל זה יכול להיכנס לרשימת הצפייה בעוד כמה חודשים, כאשר יופרש לאחר כבוד לכיוון הטלוויזיה.

"התופת"
במאי: רון האוורד.
שחקנים: טום הנקס, פליסיטי ג'ונס, בן פוסטר, עומאר סיי ואירפן קהאן.
אורך: 121 דקות.