"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים": המעון שלנו פתוח

השאלה המרכזית אשר נשאלה בטרם יצא הסרט אל האקרנים היא: "האם טים ברטון סוף כל סוף חוזר?" ובכן, אחרי מספר לא מבוטל של פיאסקואים סדרתיים, שנחלו כישלון קופתי וערמו ביקורות שליליות (בעיקר על "אליס" הראשון ו"צללים אפלים"), השיל מהקאסט את ה-דפ וה-בונהאם קרטר, שהוא רגיל להתהדר בהם בסרטיו ולקח כוכבים חדשים, כאלו שהוא עוד לא עבד איתם בעבר. אווה גרין, שהיא שם חם כבר מזה שנים והנער הצעיר אסא באטרפילד, שהולך ומשתרך לו עם השנים הופך להיות המקרוני האנושי הגבוה והרזה שנראה בהוליווד מזה שנים.

הסיפור, שברטון בחר לביים הפעם, מבוסס על ספרו ראנסום ריגס, אשר ראה אור לפני כמעט חמש שנים. הסיפור לוקח אותנו לפלורידה, ארצות הברית של אמריקה וג'ייק מגיע לבקר את סבו השיטיוני ולברר מה מצבו, מה שמסתבר כמצב לא כל כך טוב, כיוון שהסב נמצא מת מחוץ לביתו, מתבוסס בדמו ולא רחוק ממנו מטיילת לה מפלצת, שנראית כאילו ברחה מאחד מסרטיו של גיירמו דל טורו. ג'ייק רואה, שומע את סבו לפני נשימתו האחרונה בסט הוראות לא ברור ומפנים (כמעט) הכל. מיד למחרת מתחיל טיפול פסיכולוגי, על מנת לנקז החוצה את כל הטראומות וחושף בפני המטפלת שלו את ההיסטוריה הארוכה שחווה ביחד עם הסבא.


(אוקיי... מי הפליץ?)

קצת אחרי ובכפייה על אימו ואביו, הוא מחליט להזיז את גופו הצנום לכיוון וויילס, או יותר נכון אי קטן בוויילס, אשר בקושי מונה מאה תושבים. באותו האי הפצפון סבו חווה ילדות ספקטקולרית ומדהימה בתור חלק ממעון של ילדים מוזרים, אשר ניחנים בכוחות מיוחדים ולא ששים לחשוף את עצמם בפני שאר העולם. אותם ילדים מנוהלים על ידי אישה מדויקת ומוקפדת להפליא, בשם מיס פרגרין ולא עובר זמן רב עד שהחבורה הביזארית מותקפת על ידי אותן מפלצות שהרגו את סבו של ג'ייק.

הנושא המרכזי של הסרט הוא אלמנט הרדיפה וההקבלה בין המפלצות הרודפות את ג'ייק וחבריו אל מול המפלצות שלבשו מדי SS ורדפו את סבא של ג'ייק. מנהלת המעון והילדים עצמם הם בחזקת רדופים תמידית ואין להם את האופציה להכיר סוגים אחרים של מציאות, כאשר הם חיים חיי נצח בלולאה אינסופית של יום שלם וגם אם הם ירצו להכיר משהו אחר, הם ייאלצו לדחות את הסיפוקים שלהם. קו עלילה מקביל לזהו של הסב והנכד הרדופים, כל אחד במחלקתו הוא, הוא הקו של הקשר הגברי; ראשית הקשר הרופף שהיה בין הסב לבין אביו של ג'ייק והוא מתואר כקשר רופף, ניתוק של הסב בגלל צלקות העבר הנפשיות, אשר חווה. הקשר השני מתאר את ההמשך הדורי של אבא שמעדיף לתצפת על ציפורים ולהרוס אשליות ילדות לבנו, מאשר לדאוג לשיקומו הנפשי וללות אותו תוך כדי תהליך ואילו הקשר השלישי הוא התקומה והגאולה בין אב לבין בן, אך הוא מתואר דווקא בקשר המיוחד שנטווה בין הסב ולבין הנכד ומשם הופך את הנכד לסוג של "נבחר" עבור הסב וחבריו מהמעון וגם בתור ממשיך דרכו של הסב.


(מה אתה עושה פה? סע לסט של דל טורו)

איך טים ברטון חוזר? אתם בוודאי שואלים. הוא חוזר לעצב עולמות פנטסטיים סבוכים ומפותלים, הוא נותן לפנטזיה דרור ומעצב דמויות מופלאות ותוך כדי ממשיך להציג את מה שהפך אותו לבמאי ומפיק כל כך מוצלח. טים ברטון מעצב דמויות ייחודיות, בהשראת הסיפור ולא מוותר הפעם על קמצוץ של מתח ומטפטף אימה כמו בחלק ממשחק מקדים למסאז'ים בתאילנד (רק שאצלו זה גם תוך כדי האקט). גם אם נראה לכם שאתם עומדים לצפות בסרט ילדים ביזארי, אשר מוכתב לפי תכתיבי ברטון הישנים והנושנים, אתם הולכים לטעות, כי האימה לא תפסח עליכם ותגרור את האפקט הקלאסי המקפיץ הכה מוכר. כפי שצוין ממוקדם, נראה כי ברטון השאיל דמויות מעמיתו הבמאי; גיירמו דל טורו, אבל נראה גם כי הוא חוזר והוא מוכיח לעצמו ולמבקריו, שהוא ממש לא חייב את הלנה בונהם קרטר וג'וני דפ על הסט. מספיק סמואל ל. ג'קסון משוגע אחד ואווה גרין מוכשרת ומדהימה, על מנת לייצר את האפקטים הדרמטיים הרצויים על מנת לקבע את מעמדו בחזרה למקומו הנושן והעתיק.

מעבר לגרין, ג'קסון ובאטרפילד הצעיר, מקשטים את הסט: כריס אודווד (בתור אביו של ג'ייק), רופרט אוורט, אליסון ג'ני וצמד הזקנים: טרנס סטמפ וג'ודי דנץ'. ניכר שבאטרפילד הולך למקומות טובים עם הקריירה שלו ונכנס לכל ההפקות הבלתי נשכחות, אשר בכיכובם של בני גיל צעיר וכל הפקה שכזו עוזרת לו להניח עוד אבן, שהיא גם אבן דרך, בדרכו לבנות קריירה מבטיחה.


(לא ברור מה יכול להפחיד אותם)

נראה שטים ברטון אכן חוזר, עם סרט בדיוני, עם דמויות מרתקות וכאמור, בלי הקאסט הרגיל שלו. אמנם יש צורך בקיצוץ אורכו הכללי של הסרט, אבל בהחלט מדובר בבשורה חיובית ומעודדת עבור הקולנוע, כאשר אחד הבמאים המרתקים שלו מצליח לחולל את קסמיו עם סרט נהדר, שובה וכזה שקצת מחזיר אחורה, לזמנים טובים יותר טובים של הבמאי.

"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים"
במאי: טים ברטון.
שחקנים ראשיים: אווה גרין, אסא באטרפילד, סמואל ל. ג'קסון, ג'ודי דנץ', טרנס סטאמפ.
אורך הסרט: 127 דקות