"שבעת המופלאים": מה כמה?

שנת 2016 עמוסת ורוויית המשכונים וחידושים הוליוודיים לעייפה. הרלוונטי והאחרון מכולם, כבסיס מסוים להשוואה, הגיע ממש לא מזמן ושלה מארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית את הזוכה ההיסטורי ב-11 אוסקרים: בן-חור היה שמו והיחידים שהצליחו להשתוות לו במסכת הפרסים היו "הטיטאניק" ו"שר הטבעות: שיבת המלך". החידוש של בן-חור כלל צוות דל ולא מרשים בעליל, עלילה דלוחה וחיקוי חיוור לאחד מהמקורות המרשימים ביותר שיש להוליווד להציע. בן-חור הגיע מהשנתון של סוף שנות החמישים וגירד את תחילת שנות השישים (1959, ליתר דיוק), "שבעת המופלאים" מגיע שנה אחרי (1960) והיה מועמד לאוסקר אחד בלבד (מוזיקלי זניח). כמה הרבה יותר פשוט לחדש ולנסות להשתוות למערבון קליל, על אף שכלל בזמנו מספר סופרסטארים קולנועיים בלתי מבוטל לאותה התקופה וזכה להרבה אהבה ונכנס לשימור בארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית.

הפרק הפותח לעונה ה-20 של סאות'פארק לא השאיר את הוליווד חפה מביקורת ורגם אותה בשטף ביקורתי וורבאלי על הגל הבלתי פוסק של החידושים לקלאסיקות שייצרה לאורך עשרות השנים. בסאות'פארק הם קראו לזה "גרגרי זיכרונות" ואותם גרגרים צווחו בהנאה על זיכרונות העבר ונתנו לגיטימציה לכל עיבוד וחידוש הוליוודי. אפילו ג'יי.ג'יי. אברהאמס קיבל הזדמנות לשכתב את ההמנון האמריקאי, למען איחוד האומה. גם סרטו של אנטואן פוקואה משתמש בזיכרונות הטובים והלא כל כך טריים של האומה האמריקאית, אשר מכשירים את הקרקע לייצר מערבון הוליוודי, דובר אנגלית ועתיר כוכבים, על מנת לנסות ולעשות כבוד לסרט מתחילת שנות השישים.


(בכמה אתה מוכר את הסוס? | צילום: גטי אימג'ס)

הסרט, דובר האנגלית והמקורי כביכול, הוא עיבוד לסרט היפני משנת 1954 - "שבעת הסמוראים", בבימויו של אקירה קורוסאווה. הסיפור הכללי של שלושת הסרטים הוא די פשוט וכולל כפר או עיירה פשוטה, בעלת תושבים הגונים ויראי שמיים, שמותקף על ידי גורם חיצוני, אשר מסיבותיו שלו רוצה לנכס את האזור ואוצרותיו הטבעיים לעצמו. הכל הולך חלק לרשע המרושע עד שמגיע אקדוחן מוצלח לעיירה ובתחינות מרובות והבטחה לשכר גבוה משתכנע להרכיב צוות מינימליסטי, אבל יעיל, להפחדת הנבל וצוותו המאוד מורחב. אנטואן פוקואה אוסף תחתיו את דנזל וושינגטון בפעם השלישית ואת אית'ן הוק בפעם השנייה ומשלב בינם פעם נוספת מאז "יום אימונים מסוכן" ולוקח על כתפיו וכתפיהם את האתגר הלא פשוט, שהוא שחזור הקלאסיקה המערבונית הנפלאה והנושנה.

הקלאסיקה בבימויו של ג'ים סטורג'ס הכילה שמות של שחקני על כמו: יול ברנר, סטיב מקווין, צ'ארלס ברונסון וג'יימס קובורן, ממולם הרשע גולם על ידי אלי וולך ז"ל, שהיה דמות שונה בתכלית מדמותו הנוכחית של פיטר סארסגארד, אשר מגלם את הרשע הנוכחי. וולך מגלם רשע מקסיקני בעל דם רותח ובוער, קשקשן (כפי שיגלם שש שנים אחר כך ב"הטוב, הרע והמכוער"), אשר האינטרס שלו אינו רק התעשרות גרידא, אלא דאגה לצוות השודדים המורחב שמסתובב איתו, מה שקשה לומר על דמותו של ברת'ולמאו בוג, אשר דמותו היא קרה, מנוכרת, מחושבת וכמעט חסרת תגובות סביבתיות, שאינן מסתיימות בהנפת היד לירייה באקדח או לתת פקודה לאנשיו לבצע את הירייה.


(עוד קלאסיקה מתחדשת | צילום: באדיבות המצולם)

הסרט הישן ליקט אוסף אינדיבידואלים ואיגד אותם למקשה אחת, כאשר על הדרך הוא דן ובוחן את ערכי המשפחה ה"איכריים" אל מול הפרטים הבודדים, האקדוחנים להשכרה ואלו שלא הצליחו להחזיק אישה שאיננה בתשלום ואף מצטערים על כך. האיחוד של שבעת הרובאים להשכרה חושף את הטפח היותר רגיש, האנושי וזה שלא ניתן לקנותו בכסף ואף הופך אותם, בעל כורכם, לסוג של משפחה, אשר משויכת לקהילה מיושבת. גם הסרט המודרני והמחודש עוסק בביות מסוים, דרך שיתוף פעולה שבסיסו ההתחלתי הוא כסף, אבל ההמשך נוטה באופן מובהק לצד הרגשי. הבוקרים הקשוחים והמצ'ואיסטים מציגים צד רגיש ועדין במידה מסוימת ומעבר לכך שהולכים למלחמה כמעט חסרת סיכוי, הם מגדלים את שאר הכפר ומכשירים אותו ללחימה בנבל שמאיים להשתלט על אדמותיהם.

העומקים והרבדים המשפחתיים, השיחות על ההבדלים בין שני סוגים הטיפוסים המשתתפים במאבק (מיושב ואיש משפחה פשוט מול אקדוחן בודד) די מיטשטשים בסרט הנוכחי ומפנים מקום לסיקוונס אקשן וקרב יריות ארוך, אשר לא מפספס את כל המאפיינים הקלאסיים של מערבון ספגטי ומערבון אמריקאי: החל מהעמידות הממושכות לפני תחילת הקרב, דרך היריבים זה מול זה, אשר שממת המדבר מנשבת באוזניהם והמצלמה מצטמצמת עד לעיניהם בלבד וכלה בנפילות תוך כדי ריצות באמצע קרב היריות הבלתי פוסק. לסרט הנוכחי נוספו פיצוצים אלימים ועוד כמה אלפי כדורים לעלילה. אנטואן פוקואה, אשר ידוע בחיבתו לאקשן מוגבר, לא מוותר גם בסרט הנוכחי על הרחבת יריעת האקשן, כמעט עד קרע במסך הבד העצום בבית הקולנוע. הסרט הנוכחי פשוט עומד בכבוד במה שהכתיב לו הסרט הישן ומנפח את האקשן למימדים חדשים, הוא קולח וקצבי ומלווה בפסקול מרשים ותואם. גם תת הז'אנר הקומי, אשר קיבל לא מעט דקות מסך בקלאסיקה של הסיקסטיז, מתעבה בריבוט של פוקואה ונזנח בדיוק שחייבים לשחרר אותו אל תוך ארון המתים של הקברן המקומי.


(עושים כבוד למקור)

למרות שהעלילה קצת השתנתה, המעטפת נותרה זהה (עם דגש ברור על האקשן), המשפטים האלמותיים המרכזיים מהסרט הקלאסי נשמרו, אך כיאה לתקופה הנוכחית, הצוות המרכיב את שבעת המופלאים כבר אינו כל אמריקאי, המגן על כל מקסיקני. שבירת החומות הגזעיים נעשה בתוך הקבוצה של אותם שבעה. המנהיג הוא שחור (דנזל), הצלף החד והאדיש שגולם על ידי ברונסון הוא בכלל סיני יורה סיכות ראש (ביונג-האן לי) והמקסיקני היחיד בקאסט הוא חלק אינטגרלי מהצוות של השבעה ואפילו אינדיאני מחמד, יורה חיצים, לקינוח. תוסיפו את וינסנט ד'אונופריו בתפקיד שגורם לעוות את הפרצוף בשנייה-שתיים הראשונות ואת אית'ן הוק, שימו את כריס פראט בתפקיד המשנה המובהק והמצחיקן התורן ותקבלו צוות מרשים (קצת פחות מהמקורי) וכזה שיסב לכם תענוג ענק מהצפייה בסרט, שלא מחדש יותר מדי, אבל בהחלט לא מבייש את המקור.