"לא לנשום": חייל! עכשיו לא מינשום!

לפני הכל ועל הפסקה הראשונה והסצנה הראשונה של המותחן הזה, אזהרת ספויילר הכלול בסרט עצמו, אשר נכלל בסצנה שעוד תגיע בשלב מסוים של הסרט ולא נסגיר אף פרט נוסף מעבר. הסצנה מצולמת מרחוק, מבטיחה הרבה ורצוי להתמקד בה ולזכור אותה, כי אין ספק שהיא מסמנת נקודת ציון חשובה עבור הצופים הממוקדים והעירניים. בסרט שמבקשים ממך לא לנשום בו, אולי כדאי שדווקא תיזכר בחלק החשוב ביותר שנמצא בתחילתו ואם לא זכרת, סימן שהסרט עשה עבודה טובה למדי.

אלכס, רוקי ומאני (על שם הכסף) הם שלושה גנבים צעירים ופשוטים, אשר פורצים לבתים המאובטחים, על ידי חברת האבטחה בה עובד אביו של אלכס. בעוד סיפורו הקצרצר של מאני לא מוצג, על אלכס ישנו מיקוד מסוים, אבל דליל ואילו רוקי (ג'יין לוי), הצד הנשי במשולש השודים הזה, מקבלת פוקוס טיפה יותר נרחב, כאשר היא מוצגת בתור אם צעירה, אשר חיה בבית אימה השתיינית והמסוממת וגם משלמת את החשבונות. עבור רוקי, השודים הם עוד צעד בדרך לגאולה ושחרורן, שלה ושל בתה, מהבית העבש בו הן גרות כיום.


(כן חמוד, ביקשת מים לפני השינה?)

ואז, כמו בכל תסריט ידוע מראש מגיע השוד הגדול, שיביא את המכה ויהיה האחרון לפני שמפסיקים ועוברים לחיים טובים הרבה יותר וכמובן שהוא יהיה בשכונה שקטה, בלי רעש מסביב ולבית שנראה שייפרץ בקלות גדולה למדי ואתם הצופים תשבו בכורסה הנוחה שלכם ותזעקו למסך: ״לא, רק אל תשדדו את הבית הזה..״ והגיבורים לא יקשיבו לזעקות השבר וייכנסו אל הבית, אשר מאוכלס ביוצא צבא, ערירי ועיוור (סטיבן לאנג). ואחרי כרבע שעה של גישושים הסרט נכנס לקצב המסקרן שלו, לזה שיילך ויתעצם עם כל שלב שעובר בעלילה ואתם עוד בהתחלה, תוהים כמה אפשר למשוך סרט שכזה? הרי יש עוד שעה וקצת, הם ייכנסו לבית, יסתבכו ומה הלאה וכמה אפשר? אפשר!

אז העיוור, יוצא המלחמה והאב השכול, אליו פורצים הביתה החברים המיואשים הוא בדיוק הדמות האחרונה שתרצו לפרוץ אליה לבית, עם או בלי מערכת אבטחה. במשך זמן מה משחק פדה אלוורז, במאי הסרט, עם מצפון צופיו בנוגע להזדהות עם הדמויות. האם תעדיפו להזדהות עם הפושעים, הצעירים ותאבי הבצע שמוכנים לרוקן אדם נכה ושבור מנכסיו או שמא תזדהו עם הפושעים, שלאחת מהן סיפור מסגרת לא פשוט משלה ובסך הכל הם ילדים אבודים שמחפשים לעשות מכה אחת אחרונה בשביל לסגור את מצוקותיהם. השיטוט הזה בין אמפטיה אמביוולנטית לכל אחד מן הצדדים הוא מבריק, אבל הוא ייזנח די מהר על מנת לקבוע באופן ברור את צבעי הגיבורים של הסרט, מי טוב ומי פחות.


(איפה מדליקים פה את האור? | צילום: יח:צ)

סטיבן לאנג, בעל השורשים היהודיים, בהחלט נכנס לתפקיד בעל הבית שידיר נשימות קצובות מפיכם. אומרים שכאשר הבן אדם מתעוור, חושיו האחרים מתחדדים, "דרדוויל" עשה על זה אחלה קריירה דרך קומיקס, סרט כושל וסדרה משובחת וכאן יש לנו אדם שאמור להיות שבור מנטאלית ופיזית, אבל מתגלה כסוג של "דיזל" (או קווין נאש בשביל מי שלא זוכר או הכיר את המתאבק העצום מה-WWE) ללא מאור עיניים, אבל עם חתיכת פיגורה של מתאבק משורג ושני פנסי לד לבן ובוהק (בעיקר במצב ראיית לילה) במקום עיניו. האיש (וגם כלבו) הוא הגיבור האמיתי של הסרט וזה שמספק את מירב רגעי הלחץ (ואפילו רגע קומי מזוקק וגס אחד) ושולט ביד רמה בכל המתרחש, מבחינה עלילתית ותסריטאית, אבל אחת הבעיות בפניהן עומד הסרט היא עצם העובדה שהוא מחולק כמו מן סוג של מרתון, כאשר ממש קצת לקראת סוף הריצה נותן הרץ ספרינט לא מוסבר ומגיע עייף לקראת חצייתו את קו הסיום.

מצד אחד מדובר בסיפור הצלחה מסחרר, פנסיונר עיוור ויוצא צבא ארצות הברית, שקיבל דמי שתיקה ממשפחה עשירה ונותר להתבודד בביתו, ביחד עם כלבו ועם זיכרונות ילדתו המתה, הופך לפתע לדמות אכולת טירוף, נקמה וכזו ששלושת הצעירים צריכים לברוח ממנה, בכל רחבי הבית וזאת למרות העובדה שהבן אדם לא רואה כלום. מהצד השני, אם ביקשו מאיתנו להתחבר לצד הריאליסטי של התסריט, חייבים להסתכל בחלק קטן מהסצנות ולגחך בשקט אל תוך השרוול הקצרצר, שנכנסתם איתו לבית הקולנוע. הוא עיוור וגם עצם העובדה שהיה לוחם שייטת אמריקאי לא הופכת אותו לסוג של סופר גיבור, בלתי ניתן לעצירה במשך סרט שלם. הצעירים, אשר נסים על נפשם מפניו, מתפקדים היטב ועוזרים לאמינות של הסרט והתסריט להרקיע שחקים. זוויות הצילום של הסרט לוקחות אותו עוד צעד קטן בדרך למעלה, כאשר אפקט הלחץ מגיע מכל כיוון מצלמה אפשרי. לבסוף משחקי הצבע, אשר הופכים סיקוונס לא קצר בסרט ל"דייט בחשיכה" ועוזרים להמחיש כמה טוב צד אחד יכול להסתדר בחשיכה בלתי פוסקת, בייחוד אל מול אוזלת היד של הצד השני.


(רגע, אז פה לא השירותים?)

אם תיזכרו במהלך הסרט הנוכחי בערגה ב"קלוברפילד 10", הרי שישנם לא מעט קווי דימיון בין שני הסרטים ובעיקר בחלל הצפוף בהם השניים מתרחשים, חלל של בית. החלל מוגבל, הדמויות הראשיות הן כמעט היחידות ויש משחק של טורף מול טרף, במגרשו הביתי של הטורף, כאשר אפקט "הנערה האחרונה" מסרטי האימה מרים את ראשו בכל הזדמנות אפשרית, על מנת להשרות את המותחן המצוין הזה במרינדת אימה טעימה ובלתי נפרדת ובכדי לייצר את הטעם המשולב והמצוין של מותחן עם נגיעות אימה. אלווארז גם מעז להכניס לרגעים הקטנים בהם מותר לדמויות לנשום ואפילו לדבר איזה דיון קטן על אלוהים וסקירת הפעילויות האחרונות שלו. אין לדיון הזה יותר מדי לאן לשקוע, מכיוון שהסרט מתנהל במוד אינטנסיבי למדי ולא משאיר יותר מדי מקום ורצון להתעכב על נאומים מיותרים.

סאם ריימי, המוכר יותר בתור במאי טרילוגיית "ספיידרמן" הראשונה (והיחידה עד כה) הוא שותף להפקה של הסרט הזה, אשר לא מתבייש למרוח את שמו על כרזתו על מנת למשוך אליו עוד ועוד צופים פוטנציאליים. אבל הסרט הוא כל כולו אלווארז והכוכב המרשים שלו, שכמו גודמן ב"קלוברפילד" ; גונב את ההצגה לחלוטין, רק שהוא מבצע זאת כמעט ללא מילים ועם מבטים עמומים בלבד (אם אפשר לקרוא לדבר הזה מבטים). מותחן נהדר שמוריד את המסך על חודשי הקיץ הרשמיים ומדליק מחדש את לפיד הלהיטים התורניים של שלהי העונה הקיצית. אז תתכוננו לזוז בשקט במקום ועדיף גם לא לנשום!