"ידי האבן": לא מרימים ידיים

יש סיכוי לא רע שאם באמת תנסו לצפות באגרוף יותר מחמש דקות ברצף כנראה תמצאו את עצמכם ישנים, זה לא פחות ממדהים איך הספורט הזה מצליח למשוך כל כך הרבה סרטים (ומעריצים, בכלליות) אחריו. האגרוף נמצא בסוג של עדנה מחודשת, כאשר בשנים האחרונות הוא עושה סוג של קאמבק קולנועי, רק לאחרונה "קריד" ו"ללא כפפות" החזירו במלוא הדר את הסצנה למרקע ואפילו רוברט דה נירו, כוכב המשנה בסרט הנוכחי, החזיר את עצמו לפני כשלוש שנים, להופעה מזדקנת בתור מתאבק ב"סוגרים חשבון", ובל נזכיר את האוסקר ההיסטורי ב"שור הזועם" לפני כמעט ארבעים שנים. כל מי שהולך לראות את הסרט, כנראה הגיע אליו בזכות הטריילר המזמין, שאמר בגדול ובקטן: "בואו אליי, אני עוד "רוקי" או משהו בסגנון, יאללה, תזמינו כרטיס ולא תתחרטו", אז אם אתם מחבבים אפילו את הז'אנר, כנראה שלא תתאכזבו ובאמת שאין אף סיבה להתאכזב מדרמה ספורט נוספת המגוללת את סיפורו של אחד המתאגרפים הגדולים ביותר בכל הזמנים (שכנראה אף אחד מכם לא הכיר לפני שצפה בסרט - כן, זו כנראה עובדה המעידה על עד כמה הספורט הזה לא מצליח בארץ), סיפור שהיה חייב להיות מושמע, נוכח הסימבוליזם שלו.

מתאגרף מרקע אחד, מאמן מרקע אחר והכל כאשר ברקע סכסוך מתמשך על שטחים וכיבוש בין ארצות הברית ופנמה, בעיקר על תעלת פנמה. הסיפור הקלאסי של העלייה מהקרשים והעוני מקבל שדרוג בעזרת גב האומה, אותה ייצג דוראן. הטריילר סיפר לכם את כל מה שאתם הולכים לראות בסרט, הכל כבר התגבש בראש לקראת מה שהולכים לקרות ובסופו של דבר, עם או בלי דעות קדומות והכנה לסרט בזכות הטריילר שלו ובכלל, הסרט מספק את כל אשר טוויתם בראשכם, לגבי מה שתראו ולגבי מה שציפיתם לראות, רק הרבה קצת יותר דחוס מסרטי אגרוף המבוססים סיפור שקרה במציאות. יותר דומה לקצב של "ללא כפפות". ועם זאת עדיין נראה כאילו ג'ונתן יעקובוביץ, במאי הסרט, בלע את כל התסריטים של רוקי והקיא אותם החוצה, יוצק את סיפורו של רוברט דוראן, דרך עלייתו ושאר דרכו, מזווית מבטו הבוחן של מאמנו ומי שעזר לרומם אותו אל מעל למתאבק הממוצע. ראיתם סרט אגרוף אחד, ראיתם פחות או יותר את כולם, לא יצליחו לחדש לכם יותר מדי, יצליחו אולי להרוס או לגרום להנאה שכבר הולכת ומתמחזרת.


(תראה מה ליטוף לפטמות יעשה לך | צילום: יח"צ)

אין שום דבר רע בלמחזר הנאות, לעזאזל, הוליווד מתפרנסת מכך כבר לא מעט שנים וזה רק הולך ומתעצם ובשביל לספר סיפור ספורטיבי של מתאגרף, חייב להיות סיפור מיוחד מאחוריו, משחק נהדר ותסריט שיצליח להתעלות עוד טיפה מעל הסיפור האמיתי, תסריט שלא משליך את כל יהבו על עלילה תפלה וקליימקס פה ושם דרך קרבות האגרוף. מוטיב הסוס הפראי, שנבנה דרך הכינוי של רוקי בלבואה בסדרת סרטי "רוקי" עולה ומוליך את כל העלילה, מלבד העובדה שרוקי בלבואה היה עדין נפש ואילו רוברטו דוראן היה חתיכת סוס פראי שהיה צורך אמיתי לאלפו ובשביל כך הביאו את המאמן האמריקאי המעוטר, ריי ארסל, אשר סכסוך עם המאפיה המקומית הותיר אותו מחוץ לעניינים למשך תקופה ממושכת. כך נפגשים להם הנפש היצרית של דוראן מול האסטרטג הגדול, ארסל, אשר מנסה לאלף את סוס הפרא ובינתיים קושר איתו יחסי אב ובן שכמעט ולא מפותחים יתר על המידה בסרט, שפשוט זועק לכך. הם לא מפותחים דיים, אבל עדיין ישנו תהליך חיבור בין שניהם, תהליך מקסים במידה מסוימת וקצת לא אמין במידה אחרת, השניים מתקשים למכור כימיה אמינה וזורמת. כאשר הם מופרדים, דה נירו ואדגר רמירז מצליחים לעשות עבודה טובה, אבל ביחד הם משעממים למדי ולא מוציאים תגובות יוצאות דופן.

הניסיון להעניק נופך נוסף דרך המאבק של העם הפנמי בארצות הברית, אודות תעלה פנמה ומי שאמור לשלוט בה, מכניס עומק מסוים לסרט, אשר כאילו מסרב להיות סרט ספורט נקי ומנסה להיות פוליטי ולאומני. דוראן מתבקש לא פעם לייצג את פנמה ולנצח עבורה ועבור תושביה וכולם שוכחים קצת שהוא בסך הכל אדם פרטי שרוצה גם להנות מההצלחה הפרטית שלו. כמובן שיש סיפור אהבה ומשפחה שקצת מתמסמסת לה אל בין הכסאות ומאחורי השורות המרכזיות. דמותו של דוראן, מלא הביטחון שאפשר לומר גם שחצן וגס, כמעט מצליחה להשתוות למתאגרף המוכשר שהיה. הסרט מציג את המניעים המרכזיים שהניעו אותו לנצח, מעבר לכישרון עצום ומאמן שידע לנתב אותו לדרך הצלחה חסרת תקדים - ילדות עשוקה והתבגרות מוקדמת מדי, ללא דמות אב בחייו, כבוד האומה שלו וכבודו האישי וכמובן איך אפשר בלי גלידה וגם קצת אשתו, פליסידאד (אשר מגולמת על ידי אנה דה ארמאס, עוצרת הנשימה).


(שותים משהו אחרי הקרב?)

העלילה של הסרט נראית, כאמור, כמו דחיסה צפופה ועמוסה של כל היסטוריית סרטי "רוקי", הגיבור הוא הכי לא רוקי שיש ולמרות הערבוב בין פנמה, ארצות הברית ושתי הדמויות המרכזיות, אשר מייצגות כל צד של המתרס העולמי והפוליטי, למרות כל אלו, השטאנץ נשמר. זוהי עדיין דרמת ספורט שהולכת ברגעים הקשים, מחפשי האמפתיה וחיבת הקהל אל המקורות ואל הקרבות האפיים בין שני מתאגרפים עילאיים, סצנות שבעולם האגרוף האמיתי היו מתים לקצת אקשן, דרמה ומגע הוליוודי למציאות המתרחשת בין חבלי זירת האגרוף. המסרים של החופש האישי והלאומי, דרך ספורט הם לא שיא הכתיבה התסריטאית, אבל מה אתם יודעים? זה עובד. ארסל מסביר על בריחה מהכלא שבראשו של דוראן כאופן לברוח מחיי הכליאה על ידי החיילים של הדוד סם והנה הוא רץ בפסגה ואל פסגות חדשות.

החצי הראשון דוחס את הבנייה של דוראן, מילד הנואש למציאת מזון עבורו ועבור משפחתו אל עבר שיאים בזירת האגרוף. אבל לכל עלייה וזריחה ענקית, ישנו תמיד צד שונה ואחר. אין שיא בלי התרסקות כזו או אחרת ואת זה ניתן לראות היטב בחציו השני של הסרט, אשר מזגזג בין שני הכיוונים הללו. בין לבין הסרט מציג במונטאז' קצר את הפיכתו של דוראן מנער פוחז ומוצלח בזירת האגרוף לאיש משפחה. המונטאז' הזה ממחיש יותר טוב מכל כיצד לא מצא מקום במאי הסרט לשלב את שארית בשרו של דוראן בסרט, כלומר מלבד אשתו, שמעבר לתצוגה החביבה של דה-ארמס, הייתה המוזה, המניע החזק ביותר שלו והסמל שלו בקרבות מסוימים, כמו זה נגד שוגר ריי. גם היריבות מול שוגר ריי נראית כמו יריבות אשר אינה מפותחת עד תום ומיצוי, מעבר למשהו בין לאומי ובין אישי ואופי. אשר ריימונד, זמר ה-R&B המוצלח, עושה תפקיד לא רע בכלל, בתור שוגר ריי לאונרד, אבל לא רע לא תמיד מעיד על תפקוד הכי טוב והוא די רחוק מלהלהיב.


(וככה הם נראים היום: שוגר ריי ודוראן | צילום: גטי אימג'ס)

משלימים את הקאסט הנהדר והמעוטר הזה אלן ברקין, ג'ון טורטורו ובתו המאומצת של רוברט דה-נירו, דרנה דה-נירו, אשר מגלמת גם סוג של חצי בת בסרט הנוכחי. דה נירו עצמו בתפקיד טוב ובתור המספר החיצוני של הסרט ואדגר רמירז, שהיה מצוין ב"ג'וי" תופס תפקיד ראשי גדול ועומד בו בהצלחה עם הופעה מלאת עוצמה ורגש. קשה מאוד לומר שהסרט הנוכחי מעז לחדש משהו בסוגת הדרמה/ספורט, אבל הוא בהחלט נכנס לנישה לא רעה של סרטי ספורט טובים ועם רעיון מעניין קצת מעבר לסיפור הזריחה מחיי העוני, אבל לא עושה זאת ברמה מספיק גבוהה בשביל להיות ייחודי, יוצא דופן ועוצר נשימה, כפי שהתכוון המשורר.