"זר דופק בדלת": מי זה דופק על חלוני?

אז זהו, שלא... זר לא דפק בדלת, אבל הוא דפק את חייה של מירנדה (המגולמת על ידי רוזמונד פייק). כל העניין הישראלי של שם הסרט, כושל וקורס פעם נוספת אל תוך עצמו, אבל התרגלנו אליו כמו לעוד לא מעט מחלות ישראליות הרבה יותר הרות גורל וכאלו המשפיעות על חיינו. פישלו בשם? נו שוין, העיקר שלא יפשלו בסרט. פישלו בסרט? מה עוד אפשר לומר? ניק נולטי זו רולטה רוסית של תפקידים - הוא יכול לתת הופעות אדירות ומרסקות כמו ב"לוחם" והוא יכול להמשיך להיות סתם זקן שמן, מזוקן ועם קול, אשר הולך ומתקרב לקול מכאני כמו של סטיבן הוקינג. רוזמונד פייק, לעומת זאת, כבר ריסקה את המסכים לפני שנה וקצת ואף הייתה מועמדת לאוסקר על תפקידה ב"נעלמת", אבל די ברור שכאשר שני סרטים יוצאים באותה תקופה (כן, הסרט הנוכחי הגיע הרבה יותר מאוחר ארצה ויצא שנה אחרי "נעלמת" בשאר התבל).

מירנדה היא אחות בבית חולים, עם מסלול התקדמות קבוע, היא רווקה מושבעת ואדם לא פשוט בפני עצמו, יש לה גינונים מוזרים הכוללים שריטות מעולם ה-OCD והיא זקוקה לדחיפה רצינית על מנת לצאת או אפילו להיפגש לדייט תמים ועד שזה קורה... לא דופק זר בדלתה, הוא פשוט עומד בחוץ ואורב, מחכה להזדמנות לבצע בה את זממו ומשם חייה משתבשים ומשתנים ללא היכר - ידה הימנית רועדת, היא מתקשה למכור את הבית הישן שלה, בו נאנסה ובכלליות היא חווה רוורס רציני בכל אספקט של חייה. אביה המבוגר מארח לה חברה, ביחד עם כלבו ושום דבר לא נראה שיכול להחזיר את חייה למסלולם. כל זאת עד שהיא מחליטה לעשות מעשה, קצת ביזארי ולחדש את הקשר עם התוקף שלה, על מנת לנסות ולסדר לעצמה את הראש ואת החיים.


(דפקת? אתה זר? טוב, תיכנס)

כאשר נראה כי חייה הולכים ומתגבשים בחזרה היא מצליחה לאחות את כל החתיכות בפאזל ולנסות לצאת לדרך חדשה, כאשר חייו של התוקף שלה נשזרים כחלק מחייה ומהריפוי העצמי שהיא מבצעת לעצמה ולא בדיוק בתור חלק מתפקידה כאחות מוסמכת. מעניין לראות כיצד כוכבת הסרט יוצרת מסלול משותף לה ולתוקף שלה, מסלול אותו הצופים עשויים לזהות כצפוי מראש, אבל משהו במשחק של פייק מתעתע בכל צופה בר דעת, למרות שהסוף נראה צפוי ושקוף. היא בעצמה מהווה מעצור אחרון בין הבנה ידועה של הצופה להמשכו וסיומו של הסרט ובין לבטים לגבי הטוויסט, אותו חשבתם שזיהיתם כבר בשלבים הראשונים. אם רוזמונד פייק לא הייתה הכוכבת הראשית של הסרט הזה, ייתכן והייתם מתייאשים בשלב די מוקדם, אבל הנוכחות שלה מספיק חזקה על מנת לעכב קצת את הסקת המסקנות ולרצות להבין האם ניחשתם נכונה או שמא היא השלימה את תהליך התעתוע בכם, בעזרת עיניה החודרות ושפת הגוף, עמוסת הרמזים הסותרים, שלה.

התסריט של פואד מיקאטי, שזהו בסך הכל סרטו השני בתור במאי, הוא די שבלוני ומסורבל, כאשר הסרט שלו לא סובל מעודף שומן בבחינת העלילה, אבל לא באמת מצליח להגיע לשיאים מרגשים. פייק מגלמת את תפקידה היטב ובהחלט נכנסת היטב אל תוך הנישה של מותחנים איטיים ורציניים. שיילו פרננדז, הלא כל כך מוכר, מגלם היטב את הזאב הרע, אותו זאב שחיוכו ומבטיו מצליחים לשבות את הדמות המרכזית בסרט, כמו גם את הצופים שלא בדיוק מבינים מתי החיוך שלו שטני ומתי הוא חיוך מתנצל ומזמין. על ניק נולטי תקצר היריעה מלהרחיב מכיוון, שכפי שנאמר בתחילת הדברים, אצלו כל סרט הוא קרנבל או די חבל, הוא לא מצליח לבצע תפקיד מרגש וייחודי וניכרת בו כבר עייפות כבדה של החומר הכבד ממנו הוא עשוי ובכלל מהתפקידים, אשר אותם הוא מבצע בחוסר חשק מסוים. ולבסוף, אחת השחקניות המעייפות ביותר בסצנה, קמרין מנהיים, שכל הופעה שלה מלווה בחוסר הבנה מה בדיוק היא עושה בעסק? שחקנית שההופעה שלה היא בעיקר מעצבנת ומיותרת, לא מותירה חותם ולא מלהיבה בשום פנים ואופן.


(טוב, לא תפתחי יותר לזרים. סגרנו את הפינה?)

בסך הכל לא מדובר ביצירת מופת מאתגרת ומחושבת, אבל גם לא מדובר בסרט רע לחלוטין, כפי שאהבו לקטול אותו המבקרים. פייק מובילה את הסרט בצורה אמינה והוא פשוט סובל מאריכות מסוימת ומיצוי בשלב מוקדם. אפשר לומר שפייק ממצה את השטאנץ, עליו רכבה כל הדרך כמעט עד להנפת הפסלון והגיע הזמן לנסות ולאתגר את עצמה ואת מעריציה בניסיונות מרעננים ובתפקידים חדשים, אין בשורה מרעישה תחת היצירה הנוכחית, בה פייק מככבת וכדאי לפקוח את העיניים בשנה הקרובה ולעקוב אחרי הפעילות המואצת של הכוכבת הצעירה והמבטיחה הזו.