"מים לא שקטים": עושה ריאן ריינולדס

טיפה לפני שנקבר תחת הררי קיטונות הבוז, עקב סרטו "הפקח הירוק", דווקא אז זכה ראיין ריינולדס לסוג של פיק לא קטן לקריירה שלו - הוא עשה את "קבור". וזה קרה קצת אחרי שהוצג לעולם, בפעם הראשונה, בתור ווייד ווילסון (לימים "דדפול"), האויב החצי אילם של וולברין, בסרט הספין אוף הראשון שלו, אשר היה כישלון קופתי והתרסק בביקורות. שנה לאחר מכן עשה ראיין ריינולדס את דרכו במשך כשעה וחצי שהוא קבור בתוך ארון מתים ומשווע לקשר עם העולם החיצון, זו הייתה הופעה נפלאה של איש אחד בסרט של איש אחד, אשר ידע להחזיק אותו ולהפנט את הצופים במרחב מוגבל, צמומצם ומול הלא נודע. מאז ועד "דדפול" היו לו שנתיים לא רעות מבחינת הופעות, כאשר הוא היה נפלא ב"הקולות" ו"שבויה" וטוב למדי ב"מה שקורה במסיסיפי" וב"אישה בזהב", אבל אף אחד מהסרטים לא זכה להכרה או אהבה של הקהל והמבקרים. הפיקים הגבוהים שהיו בחייו של ריינולדס, באותה התקופה, היו דווקא מחוץ לקולנוע וכללו את חתונתו עם היפיפייה בלייק לייבלי (אותה הכיר על הסט של "הפקח הירוק", כמובן) ואת לידת ביתם, ג'יימס (כן, כן...זה כנראה שם של בת בימינו אנו) ונחשב מושמץ למדי, מבחינה קולנועית, אבל בר מזל מבחינת זיווג וגנטיקה עתידית (אלוהים יודע כמה יפה תהיה הבת של הזוג המדהים הזה).

בלייק לייבלי מעולם לא נחשבה לשם דבר בקולנוע ההוליוודי ותמיד הייתה יפה מרחוק (וגם מקרוב) ורחוק מלהיות טובה. אבל כאילו ליישר קו עם בעלה לשנת ה"דדפול" הפורצת (מחדש) שלו, היא עשתה זאת פעמיים בשנה אחת ואולי לא ברמת ההצלחה וההייפ של הפרויקט עליו עבד הבעל במקביל (וכל כך הרבה זמן במצטבר), אבל בלייק לייבלי זינקה בשנת 2016 לכדי יציאה מהבינוניות עם "קפה סוסייטי" המוחמא ועם הסרט הנוכחי, שניתן למצוא בו לא מעט נקודות מקבילות ל"קבור" של בעלה.


(אין לאן לברוח | צילום: מתוך הטריילר)

בשנת 2015 לייבלי שינתה פאזה עם "הסיפור של אדליין" ומשם זינוק בעלייה. השנה נחשבת לזו, אשר רבים בהוליווד מכתירים כשנת הקאמבק של בני הזוג ריינולדס את לייבלי, כאשר בלייק היפיפייה לוקחת על עצמה משימה לא פשוטה ונוטלת את ההובלה, לבדה, בסיפור מרתק של בן אדם מול הטבע ומול הסכנות הטמונות בו ובראשן, איך לא? כריש עצום ואימתני, המאיים לכלותה. אם ריינולדס עשה זאת בתוך קבר, עם פלאפון ביד וללא מושג מה טומן העתיד והקול מהקו השני עבורו, הרי שבסרטה של לייבלי הסכנה ברורה והפיתרון גם כן, אבל הדרך למצוא את הפיתרון קצת יותר מתסכלת, כאשר המרחק המתסכל של מאתיים מטרים מהחוף אינו בר ביצוע לשחייה מהירה,כיוון שבמים שוחה סייר בעל סנפירים ושיניים חדות כתער ומונע כל גישה למי הים המלוחים, שישאו אותה ואת ישבנה המפוסל בחזרה אל החוף.

ההתחלה היא ככל ההתחלות של סרטים מז'אנר המתח והאימה, שכאן דווקא מקבל אחוז נמוך למדי, בייחוד עבור סרט שגיבור המשנה שלו הוא כריש. ננסי האמריקאית המתקתקה מגיעה לה אל חוף הים הסודי (אלא מה? וסימן ראשון לקיטש הלא מועט בסרט), ננטשת על ידי חברתה, שעליה שומעים רק מהודעות וסיפור קצרצר לנהג שמסיע אותה וממהרת להתאחד עם אותו חוף עלום שם, אשר מסמל עבורה מקום מפגש רוחני עם זיכרון אמה, שנפטרה ממחלת הסרטן. היא חייבת להתמודד עם שדים פנימיים, עליהם לא מדובר בהרחבה יתרה והצופים מקבלים פיסות וחתיכות על היותה סטודנטית נושרת מלימודי רפואה ומעריצה של חוף הים, כזו מעריצה שרופה שהיא פשוט חייבת לתפוס גלים על המים בהם אמא שלה הייתה תופסת גלים בעברה. שיחה קצרה עם האחות והאב, אשר מתחנן שתחזור ויאללה למים... סליחה, לא למים עדיין, לא לפני סיקוונס מתמשך של פשיטת בגדים וריצת "משמר מפרץ" אל עבר המים.

לא יעבור זמן רב מדי עד שהסרט יתקיל את הגיבורה שלו עם הכריש ויגרום לה להילחם על הישרדותה באופן ריאליסטי למדי (אשר כלל את סצנת התפירה הגופנית הדוחה ביותר שנראתה בשנים האחרונות), באופן פיזי ורוחני. היא חייבת למצוא כוחות פנימיים, לדבר עם עצמה ועם שחף ידידותי, שמתלווה לזמן ההמתנה שלה וכמובן לחזות מדי פעם באנשים נטרפים על ידי הכריש. כן, ישנן סצנות מועטות של הקפצות אימה קלאסיות, אבל הרוב מתמקד באלמנטים מסוגת המתח. אתם תמצאו את עצמכם דבוקים לכיסא במשך חלקים נרחבים מעשרים הדקות האחרונות של הסרט ולמרות ערימות של קיטש ומינימום היגיון מסוים (עכשיו ממש בא לקפוץ לערך של כרישים בויקיפדיה ולבדוק את היכולות האמיתיות שלהם אל מול אלו שהוצגו בסרט), הסרט מחזיק, הוא מחזיק בדיוק את הזמן שהוקצב עבורו ולא דקה פחות.


(לאן הוא ברח? הסנפיר הזה... | צילום: יח"צ)

ג'יומי קולט סירה כבר ביים סרטי אימה ("בית השעווה" ו"היתומה") וסרטי אקשן (עם ליאם ניסן בעיקר - "זהות לא ידועה", "נון-סטופ" ו"מרדף לילי") ועושה שילוב לא רע בכלל בין שני הז'אנרים בהם הוא מתמחה, כאשר הוא מעמיד את שניהם בצד ומפנה מקום למתח, הסוגה המובילה בסרט הנוכחי. האקשן מקבל נתח קטן וגם האימה מקבלת פיסה, אבל ממש לא אף אחד מהשניים משתלט על המסך כמו המתח והדרמה, אשר מתחוללת בכמעט שעה וחצי של סרט. הגיבורה של הבמאי מצליחה להחזיק סרט עם קצת צילום עצמי, קמצוץ של תקתוקים בפלאפון בתחילת הסרט והמון אופי ושליטה במרחבי הפעולה שלה. בנוגע לאמינות עלילתית - יוק! שהולך ומתגבר עם התגברות הדרמה, אבל כבר מאוחר מדי עבור הצופה, אשר נשאב בזכות בנייה נכונה לעלילה ולסרט עצמו.

שנת התחייה המחודשת לבני הזוג כבר קיבלה פוקוס עצום מכיוונו של החתן, אבל מסתבר שגם הכלה יודעת לייצר דרמה, מתח ולהיות עוד קצת מעבר לפנים יפות וגוף מטמטם. הכריש הוא תפאורה נהדרת לתפקיד נהדר לא פחות, שמבצעת לייבלי באופן משכנע ומצוין וביחד עם תסריט כתוב טוב וקצב קולח, ללא תקיעות מיוחדות, מתקבל סרט מתח מפתיע שעוזר לרומם ולהמשיך את תהליך שיקום הקריירה של השחקנית היפיפייה והמוכשרת הזו.