"מסיבת נקניקיות": נקניקיות או לא להיות

הטריילר בישר כל כך הרבה טובות, רק שלא ידענו כמה טוב יהיה בסופו של דבר בזכות אותה הטעימה, על קצה קצהו של המזלג. לאחר הצפייה בטריילר זה הרגיש כמו מה שהולך להיות "צעצוע של סיפור" הגרסה למבוגרים וזה אכן היה כזה, עם ג'ורה בלתי נגמרת, רפרנסים בלתי נפסקים לכמעט כל מה שקדוש ובכלל פארודיה מצוירת, מצוינת ומבריקה שיוצאת מבין ידיהם המוכשרות של סת' רוגן ואוון וילסון, שכנראה עשו את זה שוב והרימו קאלט אגדי נוסף, בעודם מוציאים חלק מהמשפחה במשוואה של צופי סרטים מצוירים, כלומר - ילדים הישארו בבית עם הבייביסיטר, אבאמא רוצו לראות את רוגן והחבורה עם השטויות החדשות והן ממש שטויות מצחיקות.

זה מתחיל הכי דיסני שאפשר - מיוזיקל שמחזיר אותך לעבר, רק בשביל שתגלה אחרי עשר שניות של שירה את תחילת השלשול הוורבאלי והמטונף שיוצא מפיהם של דרי סופרמרקט אמריקאי. זה מוגזם ומופרע והצוות של רוגן, אשר מתחבא מאחורי דמויות מצוירות, נותן תחושה שהוא מקלל רק בשביל לקלל, אבל למי באמת אכפת? כאשר מסתכלים אחורה, במבט זריז, אפשר להיזכר בשפה הגסה שהייתה ונשארה מנת חלקם של החבורה מ"סופרבאד" ו"הדייט שתקע אותי", אבל אז הם עוד נשמעו מרוסנים יחסית ואילו כאן הם ממש מאבדים שליטה על הסוגרים.


שמישהו ישים עליי קצת קטשופ ויאכל מהר | צילום: גטי אימג'ס

הסיפור הוא די פשוט ובאמת מזכיר לא מעט סיפורים של סרטים מצוירים שנוצרו בהשראת "צעצוע של סיפור" וחבריו, הפעם אלו כל מוצרי הסופר, אשר ניעורים לחיים ושואפים לעבור לעולם הבא, בחסות וברשות בני האדם. עולם שכולו טוב, כך סיפרו ושרו להם בערך מאז שהם זוכרים את עצמם, אבל ברגע שצנצנת חרדל ודבש חוזרת מה"תופת" אצל בני האנוש, הספקות מתחילים להתעורר ומבשילים לכדי ניסיונות פקיחת עיניים ומהפכנות. כל אותה הדרך של הדמויות לכיוונם של ה"אלים" (בני האדם כמובן) היא דרך רפרנס ומכוונות דתית כמובן, עקיצות מרובות לדרך הדת העיוורת ולחוסר הרצון לפקוח עיניים, גם נוכח שינויים והוכחות לדרכים אחרות. כן כן, זו פארודיה מבריקה וקצת יותר עמוקה מעבר לוולגאריות של בדיחות הפיפי-קקה ורמיזות מיניות ללא הכרה.

יום העצמאות האמריקאי הוא ההזדמנות עבור חבילת נקניקיות וחבילת לחמניות (הם לא עושים על האש כמונו, האמריקאים) לאחד בין פריט אחד מכל חבילה ובמקרה בין זוג מאוהב, שבינתיים (כמעט) שמרו נגיעה. בני הזוג, אשר עוצבו כסמלים מיניים מובהקים, יוצאים למסע אל מחוץ לסופרמרקט עד שתקרית עגלות מפרידה בין חלק מהמוצרים, שעוברים לבית הלקוחה ואילו החלק השני נותר בסופר ויוצא למסע "קסום" בין המעברים בשעות שאחרי הסגירה של הסופר. במסע הזה הם מתמודדים עם יריב בעל תפקוד מעניין במדפי בית הלקוח, יריב שמתודלק ומחוזק מנוזלים והוא מחפש לצוד את בני הזוג, שחוברים ללאפה ובייגל, אותו מגלם אדוארד נורטון בחיקוי משובח של וודי אלן. המסע ההזוי כולל מגוון רחב של סטריאוטיפים, עקיצות וקריצות לנושאים כבדי משקל כמו: אמונה, דת, אתניקה וגזענות, אשר כוללת בתוכה טיפול מינורי לנושאי השואה (לא לשכוח שכותבי הסרט יהודים כשרים ולא מתביישים בכך) והמסע כולל גם (איך לא?) שאיפות מכלי עישון מאולתרים, סטלנות, הזיות, פראנויות ולא מעט היסטוריה.


אז הולכים לאכול נקניקייה בלחמניה? | צילום עצמי

כותבי הסרט לא נותנים רגע אחד של מנוח ובמשך שעה וחצי פשוט מתבלים כל משפט שני בקללות ולחילופין מעניקים גם מימד של עומק מסוים לכל שורה בטקסט שהם שותלים בפיהם של מוצרי הסופרמרקט או לכל דמות בפני עצמה, אשר מייצגת פלח אוכלוסייה מסוים, בעל סטריאוטיפ מובלט ואפילו סמוי למדי, שעדיין ניתן להציף אותו מעל פני השטח. אצל צמד הבמאים של הסרט, קונרד וורנון וגרג טירנן, ישנה היסטוריה לא קטנה במצוירים, אבל אף אחד מהם לא ייצר משהו בסגנון הזה (וורנון ביים סרטי ילדים כמו "שרק 2", "מפלצות נגד חייזרים" ו"מדגסקר 3" ואילו טירנן אחראי בלעדי לסדרת הילדים האנגלית "תומאס הקטר") ונראה שהם באו בעיקר לעזור לסדר את "ילדי" הגן של צוות רוגן בז'אנר חדש וטריטוריה לא מוכרת.

את קולו של סת' רוגן אי אפשר לפספס ואם הוא שם, אתם יכולים להיות בטוחים שאיתו גם תמצאו את ג'ונה היל וג'יימס פרנקו ועוד כמה מהקבועים שלהם, כמו: פול ראד, דני מקברייד, קרייג רובינסון ומייקל סרה. מי שחוברים לצוות הזה והם לא פחות מענקיים, הם: קריסטן וויג (שמככבת בימים אלו ממש ב"מכסחות השדים" השנוי במחלוקת - שלא בצדק), ביל היידר (שותפה לצוות SNL וכוכב לגיטימי בזכות עצמו), סלמה הייק (שכל פרויקט טוב שתעשה עכשיו יהיה לה חבל הצלה מעצמה) ואדוארד נורטון כאמור (עם אותו כנ"ל של הייק) ועל הדרך גם זורקים את עצמם למשוואת המדבבים הבמאים של הסרט (וורנון וטירנן), אנדראס הולם (מהסדרה "מכורים לעבודה"), שוגר לין בירד (שהפציעה בתפקיד לא רע ב"מייק ודייב מחפשים דייט") ואפילו אייריס אפאטו (הבת של ג'וד אפאטו ולזלי מן). כן כל אלה ועוד מעניקים את קולותיהם לסרט שקיבל את ההגדרה (בטריילר של עצמו): "יצירת מופת מטונפת" והוא אכן ובדיוק עונה על ההגדרה הזו.


סת' רוג(או)ן | צילום: Sony Animation

אין הרבה נושאים, קהילות או סיטואציות מעניינות ורלוונטיות למטרת ההצחקה של הסרט שנראה כי כותבי הסרט החמיצו, הם מצליחים לשמור על רמה גבוהה של בידור במהלך מרבית שלבי הסרט (ולכן גם לא מורחים אותו מעבר לשעה וחצי ה"קסומה" שלו) ולמרות שהפיקים הגבוהים לא נרשמים בשלבים מרובים במהלך הסרט, רמת התחכום, הסרקזם והביקורות השנונות במסווה של דמויות אנימציה, נשמרת על אש גבוהה. ברגע שהם רוצים לגרום לקהל לזוז מצד לצד בפראות בכיסאות ולאחוז במשהו, כדי להוציא את פרץ הצחוק החוצה הם עושים זאת - סצנה אחת כבר נכנסת מהסרט הזה לפנתאון והיא סצנת הסיום (או טיפה לפני הסיום) ובשביל זה כבר תצטרכו לכתת רגליכם, לגזור ולשמור את האווירה של הסרט הזה וכל מה שהוא מכיל מבפנים, מכיוון שאין ספק שאגדה נוספת מבית היוצר היהודי של רוגן ושות' נרקמה אל מול עיניכם.