"כלבי מלחמה": כל כלב מביא יומית

ממבט ראשון בכרזת הסרט, זה נראה כמו עוד סרט מבית היוצר של רוגן, היל ושות׳, אבל די מהר ואחרי כמה דקות אפשר להבין שזה ממש לא, הפיצ'ר הנוכחי המציג את ג'ונה היל, מיילס טלר וקצת בראדלי קופר הוא בכלל של במאי קומדיות משולחות רסן אחרות, אתם מכירים אותם בתרגום הקלוקל: "בדרך לחתונה...", שהסרט הראשון די המציא את בראדלי קופר מחדש וגם בסרט הנוכחי קופר מגיע לתת כבוד לבמאי והמפיק טוד פיליפס בתפקיד קטן למדי, אבל כזה שנותן את הרוטב האקסטרה חריף לסרט, שהעוצמות שלו מפתיעות למדי. ג'ונה היל כבר היה מועמד לאוסקר פעמיים, הודות לתפקידיו המשובחים ב"מאניבול" וב"זאב מוול סטריט" ולמרות שדרכו לא ממש התפצלה מדרכו של רוגן, חברו ל"סופרבאד" ועוד ועוד... הוא כבר הוכיח יכולות משחק מגוונות ולגיטימיות במגוון סרטים, שאינם קומדיות חברים פרועות ועתירות סמים. בסרט הנוכחי הוא עושה את זה קצת בטעם של פעם וטיפה מרוסן יותר מהשטאנץ הרגיל, אבל הוא ממש לא נעלם ובועט בין השורות בכל הזדמנות אפשרית בשביל להצדיק את הקשירה לז'אנר הקומי של דרמת הפשע, מבוססת הסיפור האמיתי הזו.

מרבית הפרטים על אפרים דיברולי ודיוויד פקיוז, הדמויות הראשיות בסרט,שעליהם מבוסס הסיפור, נושקים לאמת, חלק מהם מושמטים מפת חוסר עניין או חוסר טעם, אבל הסיפור הזה הוא לא פחות ממדהים ומגולל פרשה גאונית, מבריקה והזויה, במסגרתה שני צעירים בני קצת יותר מעשרים תקעו לגוף העצום הזה, שנקרא ממשלת ארצות הברית, אצבע אל תוך העין ועוד הרוויחו מזה לא מעט כסף עד שלב מסוים, ספר או שניים ועכשיו התור של הסרט לספר את הסיפור. האקספוזיציה הקצרה של הסרט לוקחת את הצופים למחוזות מוכרים עם סצנת פתיחה שעושה מיני הומאז' למה שעשה דיוויד פינצ'ר בתחילת אחד הסרטים הגדולים שביים אי פעם - "מועדון קרב". אקדח לפרצוף של הגיבור הראשי, שמתחיל בקריינות אישית קצרה, בונה גשר מקדים לעלילה עם טקסט קצר על קפיטליזם ואופורטוניזם ואז מספר את סיפורו האישי וכיצד הפך ממעסה של גברים עשירים (אמיתי לגמרי) למיליונר וסוחר נשק.


(אתה תלך ימינה, אני שמאלה)

הסיפור מתאר את סיפורם של שני הצעירים, נוכח האופרטוניזם העסקי שנפתח בימים שאחרי המלחמה בעיראק והיציאה של ממשלת וצבא ארצות הברית למכרזים און-ליין בעבור חברות ענק, על מנת שיספקו להם נשק למלחמות הבאות. כלבי המלחמה, נקראו אלו שהיו מוכרים זוטרים של משלוחי נשק קטנים. מה שנחשב לטפטוף בקניית אספקות בכמויות קטנות מכיוונה של ממשלת ארצות הברית, היווה מבול עבור אותם כלבי מלחמה ובפרט עבור שני הצעירים בהם הסרט עוסק - אפרים דיברולי (ג'ונה היל) ודיוויד פקיוז (מיילס טלר) שהיו חברים עוד מימי ה"ישיבה" והופרדו בעל כורחם מכיוון שהאחד לא היה טוב לשני. בהלוויה של חבר משותף, נפגשים השניים משני כיוונים שונים של החיים, דיוויד במסע חיפוש עצמי ועם אישה בתחילת היריון, מעסה גברים למחייתו ורואה איך השקעתו, בסדיני כותנה מצרית, לא מתממשת לכדי מכירה לבתי אבות מקומיים, אפרים בתחילת אותה יזמות, המקשרת אותו לצבא ארצות הברית ומכירות קטנות שמניבות עבורו רווחים גדולים.

השילוב בין השניים הוא עניין של זמן וגם סיפור ההצלחה, שנולד בסופו של דבר במסע מדברי בין ירדן לפלוג'ה בעיראק. חלקו הראשון של הסרט יתאר לצופים את סיפור עלייתם, הלא פשוט, של הצמד בתור יזמים צעירים, אשר הולכים על כל הקופה בשביל לשרוד, אפילו בתור אותם כלבי מלחמה ואילו חלקו השני יתאר מצב קצת שונה, הם עדיין כבר בסדר גודל בינוני, אבל בשיפולי הצמרת ומנסים את מזלם בליגה של הגדולים. טוד פיליפס רושם הצלחה כבירה בבימוי, בליהוק ובתרגום הסיפור הלא קונוונציונאלי הזה לכדי מגע בבד הקנבס הקולנועי. הכימיה בין מיילס טלר לבין ג'ונה היל מרקיעת שחקים וטלר יודע בדיוק מתי לזרוח, קרי, בהפוגות שהיל מעניק לו ואילו היל בהחלט משתלט על כל חלקה טובה מבחינה טקסטואלית, הבעתית ותגובות הכוללות צחוק רפה וכזה שאי אפשר לעמוד בפניו, כאשר יושבים באולם גדוש, שצופיו חושבים בדיוק כמוך.


(מאמי, תיכף איתך)

רק תחכו שיגיע הפסקול הרשמי של הסרט בשביל לשמוע את השילוב המוזיקלי הנפלא, אשר פיליפס עושה בו שימוש נכון ומדויק עבור כל סצנה וסצנה. בין אם שירי גנגסטרים של 50 Cent דרך שירי מועדונים קלאסיים של Cypress Hill או ברוח התקופה של Pitbull ו-Lil John ועוד מגוון קלאסיקות מוזיקליות, אשר משתלבות באופן מסונכרן או מקטובות באופן שונה לגמרי ממה שקורה בסצנה, בצורת עריכה מוצלבת בין מה שמתרחש בסצנה לבין המוזיקה המתנגנת ברקע, נפלא ואפילו קצת יומרני ומזכיר סיקוונסים וסצנות קלאסיות מהעבר הקולנועי המפואר, שיש להוליווד להציע.

האנאלוגיה והרפרנסים לקלאסיקות קולנועיות לא עוצרים במוזיקה. הסגידה ל"פני צלקת", של בריאן דה פלמה ואל פאצ'ינו, מתחילה עוד מהפוסטר של הסרט, שעוצב בדמותו וברוחו של האב הרוחני הקולנועי ובסרט עצמו, החל מהרגע שנכנסים למשרדו הצנוע, יחסית, של דיברולי בתחילת דרכו ונתקלים בתמונה ענקית של אל פאצ'ינו מרסס עם רובה אוטומטי (ועוד ניתקל בה בהמשך). התמונה והמשפטים שנזרקים לאוויר והציטוטים מ"פני צלקת" ממשיכים ליצור תחושה של משהו קצת שונה בנוף הקולנועי של סרטי הפשע ולא עוד סתם סרט ממשלב ז'אנרי. אי אפשר לצפות בסרט הזה גם מבלי לחזור אחורה בזמן, פעם נוספת, לסרט ברוח דומה, בסיפור על סוחר נשק אחר, יורי אורלוב, אשר גולם על ידי ניקולס קייג' בסרט "שר המלחמה" משנת 2005, שם דובר על קנה מידה שונה של סוחר נשק, אבל הקונספט של עלייה לגדולה, בתחום סחר הנשק והמסלול הצפוי הלאה, היה די דומה.


(מי אמר "פני צלקת"? |צילום: מתוך כרזת הסרט)

הסאבטקסט של הסרט הוא די פשוט, כאמור ומדבר על ניצול מצבים ממלחמות שהתרחשו ועדיין מתרחשות בכל רחבי העולם וממומנות על ידי הדוד סם. החוכמה של אוספי השיירים הייתה לקרוא בין השורות ולהרים את מה שנופל בין הכיסאות וכך גם מותח פיליפס את יריעת הסרט, כאשר נותן לצופה לקרוא בין השורות, בעודו מחלק את הסרט למקטעים. החלוקה למקטעים מתבצעת דרך משפטים או אמירות מתוך הסרט ומכל "פרק", בפתיחת כל אחד מאותם ראשי פרקים של הסרט. פיליפס שולח את הצופה לקריאה בראש כל פרק ומאתגר אותו לגבי הבנת התוכן של כל פרק עצמו וכך יוצר איזו שהיא מחשבה והשערה של הצופה לגבי תוכן כל אחד מהפרקים אשר מחלקים את הסרט.

מיילס טלר, בתור הגיבור הראשי של הסרט מציב את עצמו ואת האמיתות, בהן הוא מאמין, במבחן התוצאה כאשר הוא זונח ערכים ואידאולוגיות ובשם אותו ניצול המצב וניצול השוק הוא שוכח פציפיזם ומניח לפניו קפילטיזם וכמובן אופרטוניזם. על הדרך הוא כמובן יאכזב את אשתו היפיפייה ויציב לעצמו עוד שק של לבטים, שרק שקים של כסף יכולים לפתור. הוא מתאר את החוויה שהוא חווה, בשם המרדף אחרי הכסף, כסוריאליסטית ואין ספק שמה שעברו צמד החברים בסרט ובמציאות הוא לא פחות מסוריאליזם טהור, אשר מגובה לאורך כל הסרט בשילוב נכון של ז'אנרים, שבנויים על פשע,מתח ודרמה, אבל מהולים במינון מדוקדק של הומור ובעזרת עריכה מדויקת ומהוקצעת והביסוס על הסיפור האמיתי, מי אנחנו שנתווכח עם סוריאליזם?


(למצולם אין שום קשר לכתבה)

ג'ונה היל בתפקיד גדול וגם בגודל גדול. הייתה תקופה בחייו של השחקן הצעיר הזה בה הוא הצטמק (בתקופת "ג'אמפ סטריט") מבחינת גודלו הפיזי, בתחילת הקריירה (תקופת "סופרבאד"), אבל עתה הוא חזר להיות גדול ואפילו עצום מימדים, אבל אין הדבר מוריד כהוא זה מהתפקיד ההזוי, המצחיק והחד בתפקידו בסרט. מיילס טלר, שהוא בעיקרון, הדמות הראשית בסרט וגם הנרייטור שלו, בתפקיד יחסית בנאלי וממש לא מפריע להיל לזרוח מעליו, אבל לגמרי עושה את העבודה ואת ההתקדמות שלו בתור שחקן לגיטימי מן השורה והמניין, על אחת כמה וכמה שהסרט הזה עולה הרבה מעל לא מעט סרטי קומדיות מגוחכים וטיפשיים שעשה עד כה ונשים לרגע את "וויפלאש" המצוין בצד. עם השניים, בקאסט, בחורה אחת ויחידה, אנה דה ארמאס (זכורה לטובה מ"דפיקה בדלת" עם קיאנו ריבס), שמעבר לכך ששם המשפחה שלה יכול להוות אחלה מקדם מכירות לשם הסרט, היא לא מתגלה כתוספת מועילה במיוחד, מעבר להיותה יפיפיה משגעת.

לבסוף וכאות פרידה מהסרט, סיומו שובר את הנוסחא והמוסכמות בסרטים מבוססי מקרים אמיתיים, כאשר מרבית הפרטים מסופרים על ידי הגיבור/קריין, אבל סוף הסרט משאיר טעם שונה ופתוח, במידה מסוימת. ואם אתם רוצים עוד כמה פרטים על הגיבורים הראשיים, כנראה שתצטרכו לכתת אצבעותיכם בחיפוש אודותיהם ברחבי הרשת. כך, בשקט בשקט ובלי לעשות באז תקשורתי מטורף ולייצר הייפ מוגזם, שיכול רק לפגוע בתוצר הסופי (אהלן סרטי DC), הסרט הזה נכנס לרשימה מכובדת של סרטים מצוינים לקיץ הזה ואפילו לרשימה יותר מכובדת ועילית של סרטים טובים שרצו בשנת 2016.