"צבי הנינג'ה: יוצאים מהצללים": צב אווירי

שוב חוזרים אלינו הצבים, הפעם במאי הסרט, דייב גרין, לא סומך עליכם או על ילדיכם שיזכרו מי הוא מי ומה תכונות האופי שלו והוא מבליט את העובדות ואת התכונות באופן בוטה ואפילו די גס וחסר עדינות. "ליאונרדו מנהיג הצבים, דונטלו אוהב להמציא תכסיסים, רפאל מדליק אבל חוצפן, מיכאלאנג'לו הוא רקדן... קוואבנגה". אז כן, זה בערך מה שתקבלו כל חצי שעה עגולה, דגש בוטה לתכונות האופי של צבי הנינג'ה ויציאה מהנחה שלא ראיתם את הסרט הראשון או את צבי הנינג'ה אי פעם. האחיין שהתלווה לכותב שורות אלו, קיבל הסבר מפורט, עת הצבים עיטרו את המסך בטרום הקרנת הסרט בהקרנת טרום הבכורה שכללה, איך לא? פיצה, מיץ ובובות של הצבים (לילדים בלבד ולכו תתחננו לעוד צב לעוד ילד בבית), אך, כאמור, לא באמת היה צורך להציג אותם יותר ממה שהם הוצגו במהלך הסרט.

הקרנת טרום הבכורה גם כללה הפתעה נחמדה לקהל המקומי, שבא לראות את הסרט המדובב: מלך הפופ המזרחי/ים תיכוני, אייל גולן ואשתו, מדבבת אפריל אוניל: רוסלנה רודינה. השניים זכו לפלאשים אין סופיים מההורים וילדיהם וכמובן מצלמי תקשורת הסלבס, אשר הגיעו ללוות כל צעד ושעל שלהם בדרכם אל תוך אולם הקולנוע. הקהל הצעיר קיבל את הזמר בחיבוק גדול והקהל הבוגר את אשתו, בעיניי עגל. אפשר לומר שישנה קורלציה די מרשימה, מעבר ליופי האינסופי אשר מתהדרות בו רודינה ומייגן פוקס, אותה היא דיבבה במהלך הסרט. משחקה היבשושי של פוקס (שעדיין החוויר אל מול יופייה האין סופי) קיבל פרשנות ודיבוב משלו דרך גרונה העייף של רודינה. נדמה שברגע שתכונת האופי הבולטת של רודינה נעלמת מהמסך, כל מה שתקבלו הוא את קולה, שקצת פחות מסביר למה היא קיבלה את התפקיד ולא שחקנית/מדבבת מוכחת אחרת. אבל די היה בהצצה בנוכחותה המרשימה בשביל לשכוח מיכולות המשחק והדיבוב האיטיות וחסרות המעוף.


(מי אמר מרק צבים?)

צבי הנינג'ה, לעומת זאת, קיבלו שדרוג קטן, הצצה אל מחוץ לביובי ניו יורק וגם עלילה עמוסה יותר, שלא בהכרח הצדיקה מתיחה של סרט מגניב, אבל שטותי ושטחי לחלוטין, במשך כמעט שעתיים. הצבים והעלילה התאימו את עצמם לשלבים המאוחרים יותר של הסדרה המצוירת וזנחו את שבט "הרגל" ומאסטר שרדר. אם הסרט העלילתי הראשון (משנת 1990), שהציג את צבי הנינג'ה לעולם, בתור אחד כזה שאינו מצויר, היה בעל קו עלילה הגיוני יחסית, הרי שזה זרק לפח כל זכר לעלילה מתקבלת על הדעת והחל לנכס לעצמו שיגורים לעולם ומעולם אחר ואת השלישייה שכל כך אהבנו לשנוא בסדרה המצוירת: קרנג, ביבופ ורוקסטדי. הצמד המוטאנטי קיבל איזה שהוא קו עלילתי, אשר מסביר כיצד נוצרו חזיר הבר והקרנף ולמרות שהחלק שלהם היה תלוש למדי (לאחד נשרו כל השערות ואילו השני שימר מוהק סגול מהראש ועד לישבן) הם היו בידור חביב, לא מזיק, מעלה נשכחות ומתבקש לעלילת הסרט הנוכחי.

צבי הנינג'ה רוצים החוצה, רוצים לחלוק קצת בשלל הקרדיט שהותירו ל-ורנון פנוויק וזה חורה להם, בייחוד שפנוויק הפך ליקיר העיר והם עדיין צופים במשחקי הניקס מעל המסך הענק, לא בתוך האולם וכאמור, בצללים. הם מקבלים הזדמנות חד פעמית לחדור לתודעה כאשר שרדר משתחרר לחופשי ומוצא דרך לשגר את עצמו ממקום למקום ועל הדרך מגלה אויב חדש לעולם: קרנג, המוח העיסתי, הדביק והדחוס בתוך, מה שנראה כמו מעיים לא מאוכלסים של רובוט גדול מימדים. קרנג רוצה להביא את ספינת החלל העצומה שלו: "הטכנודרום" והצבים מנסים לסכל את תוכנית בריחתו של שרדר, אבל זהו רק קצה הקרחון עבורם ועבור העולם, כל עוד ספינתו של קרנג עושה פעמיה לכיוון כדור הארץ. בעוד הם מנסים להבין את גודל הצרה החדשה שנכנסו אליה, הם מקבלים צ'אנס בלתי חוזר להפוך את עורם ושיריונם (עוד בור עלילתי, שכן אם ישנו עורם, לא יהפכו אנושיים, אלא ישובו להיות צבים קטנים וחסרי משמעות).


(אחיין על הזמן.)

העלילה, תלושה ככל שתהיה עומדת, לפחות, בקו מגניבות עבור הקהל הצעיר וגם המדבבים המקומיים עשו את כל המאמצים להכניס כמה שיותר "אחי" ו"גבר" שהם יכלו, בשביל לשבות את קהל הצופים הצעיר והמקומי. בעיה אחרת שהתעוררה עקב הדיבוב ה"מגניב" הייתה חוסר התאמה כמעט הזוי, לתרגום שרץ במהלך הסרט ואין צופה אחד בקהל שהעובדה לא חרתה לו ולו במעט. מדי פעם תתעוררו ותשימו לב שאפריל א'וניל רצה על עקבים גבוהים וסקסיים, כמעט לכל מקום ושהצבים מזנקים, כמו גיבורי הקומיקס שהם, באין מפריע ובאין חשש שיקרה להם משהו יוצא דופן, גם אם זה אומר לדאות לכיוון מטוס, תוך כדי טיסה ולהינעל עליו במהלך הטיסה. ההיגיון המינימאלי נזרק לפח וזה בסדר, אבל לעיתים זה כבר קצת יותר מדי, עבור נינג'ות, צביות ככל שיהיו.

הסרט מלמד את צופיו הצעירים לעבוד בצוות ושכל יחידה בצוות עוזרת לו להיות שלם, הוא בוחן חברות ומשפחה כחלק מהמכלול הצוותי והעיצוב הכעור של הצבים ממשיך איתנו מהסרט הראשון ודי גורר געגועים לסרט הלא מצויר הראשון משנת 1990, שאליו העלילה מתחברת, מעבר לעלילת קרנג והחברים. אנחנו מוצאים שוב את קייסי ג'ונס (אשר פעם גולם בהצלחה וחן על ידי אליאס קוטיאס והפעם מגולם על ידי סטיבן אמל, הידוע מסדרת "החץ" של DC Comics), שוטר צעיר, נמרץ ולוחמני, אשר קושר את גורלו בגורל הצבים ואיך לא? גם בגורלה של אפריל המהממת (שאז הייתה קצת פחות אטרקטיבית ממייגן פוקס וגולמה על ידי ג'ודית הואג העבשה). השילוב הזה בעלילה רק גורם להתגעגע עוד יותר לגרסה המוצלחת ביותר שיצאה לצבי הנינג'ה עד כה.


(איפה הצבים? תרים ת'משקפיים, תראה. | צילום: גטי אימג'ס)

לא, לא תמצאו בשורה וחידוש מהסרט הנוכחי של צבי הנינג'ה, יהיו לכם כמעט שעתיים, שיהיו קצת מייגעות, במסגרתן תחפשו את השעון בתכיפות ורגעי מגניבות, שעדיין ירגישו מלאכותיים, בעיקר אם אתם בגרסה המדובבת. אמל עושה עבודה טובה ומשנה את עורו, מתפקידו המוכר בתור אוליבר קווין ועושה אחלה קייסי ג'ונס. פוקס שוב מוכיחה שלא משנה כמה את יפה, את חייבת להצטייד בכישורי משחק בשביל להיקרא שחקנית לגיטימית. לורה ליני עצית ומבוזבזת, וויל ארנט חביב וקומי, גארי אנתוני וויליאמס הוא ביבופ טוב וסטפן פארלי (הלא הוא שיימוס מה-WWE) מפתיע בתפקיד רוקסטדי ומגלה צד חדש שלו לכל חובבי ההיאבקות, באשר הם.

כנראה שהפגישה הזו תתרחש שוב עוד זמן לא רב, בסרט השלישי, שלא סביר להניח שיבשר בשורה חדשה מעל ראשם של הצבים. הציבור עדיין לא קיבל אותם, המשטרה קיבלה אותם כסוג של מגני ציבור, אשר הפציעו לרגע ויצאו מהצל ואתם הצופים יכולים להמשיך הלאה ולשכוח את הסרט הזה כלא היה, בדיוק כשם שקרה עם קודמו וכנראה עם זה שיבוא אחריו.