"וורקראפט: ההתחלה": תמשיכו לשחק

ברור מהדקה הראשונה בה נכנסתם לאולם הקולנוע לאיזה משני סוגי הקהל אתם נחלקים; מעריצי המשחק לסוגיו ודורותיו או קהל אקשן טיפוסי, שמחפש קצת לטעום מטעם נושן אשר מזכיר את "שר הטבעות" או את "ההוביט", שקצת יותר מתאים, מבחינת אלמנט המריחה האינסופי של סיפור וקונספט. קהל המעריצים הגיקי יתרגש, יישען על זכרון העבר ויתייחס ברומנטיקה לכל מחווה או משפט שיזכיר להם את סאגת "משחקי המחשב" המושקעים, ששינו דבר או שניים בתפיסה של ז'אנר משחקי האסטרטגיה לדורותיהם.

הקהל הפשוט, שהגיע עם הידיעה הבסיסית שיש כזה משחק מחשב שנקרא "וורקראפט", ימצא סרט שנע ונד לשני כיוונים מרכזיים, הכיוון הראשון נותן הרגשה וטעם של סרט מסוגת הפנטזיה הפשטני ובעל עלילה דלוחה, משחק לא מזהיר ועומק כללי שמזכיר שוחה מטירת ילדים על שפת הים. הכיוון השני זורק את הצופה לעולם פנטסטי, מבוסס אנימציה ממוחשבת שמשאירה אבק לשיאים, אליהם טיפס המשחק, בבחינת המאבק בפיקסלים. עולם בו יכולים להתגאות הבמאי וצוותו על אנושיות גדולה יותר מצד הדמויות ה"מעובדות" מאשר אלו האנושיות בסרט. תעודת עניות, מחד גיסא, למרבית הקאסט האנושי, אבל קומבינציה מוצלחת בין משחק טוב ואפקטים ממוחשבים מרטיטי עיניים מאידך גיסא.

פיטר ג'קסון עשה זאת טוב יותר, גם במריחה הבלתי נגמרת שלו בטרילוגיית "ההוביט"; מרשים יותר, מרתק יותר ונשען על טעם של עוד שנשאר מטרילוגיית "שר הטבעות" ועדיין, לטובת "וורקראפט" עומד היתרון של התקציב בכל הנוגע לסרטי פנטזיה סוג ז', היתרון של הבמאי ושל הקאסט הצעיר, שעוד עשוי להשתנות בסרטים הבאים, לכשיבשילו לפרויקטים מצולמים (נכון לעכשיו אין הבטחה לכלום, למרות שהסרט הנוכחי נקרא "ההתחלה" וגם משאיר את הגראנד פינאלה פתוח וזועק לסרט המשך). הסיפור פשוט למדי - אורקים מיצו את עצמם בעולם מסוים, מונהגים על ידי מכשף רב עוצמה ושיכור מכוח, הם מחפשים עולם חדש להתמקם בו, במקרה (או שלא) הם מגיעים לעולם עם שבע ממלכות שחיות בפיוס ושלום כבר עשורים (רמז לג'.ר.ר.ר.ר.ר.ר.ר מרטין, שיתחיל לסגור קצוות ב"משחקי הכס" ויוציא אותם לפגרה ללא תשלום) וכמובן שטורפים את כל הקלפים.


(אהבת את הפירסינג בשיניים? | צילום: מתוך כרזה הסרט)

בניגוד לכל האורקים שהכרתם עד עכשיו בקולנוע (אלו מ"שר הטבעות" ו"ההוביט"), האורקים הנוכחיים מדברים, חושבים ומתרבים בצורה אנושית למדי ואפילו מנסים להתחבב על הצופים באחת מסצנות הפתיחה של הסרט, למרות מראם הכעור, ההזוי והתלוש מכל מציאות אורקית שהכרנו עד עכשיו. הם לא רק נוהמים ורצים באמוק לכיוון החיסול, הם מספרים את סיפורם וזה יכול להשליך על כל עם צמא דם ורעב לכוח, אלו המונהגים על ידי מנהיג דומיננטי, שלא מאפשר להסיט מבט למקום אחר. את שבט האורקים, הזקוק לעולם חדש להתיישב בו, מנהיג מכשף פסיכוטי בשם גולד'אן (המגולם על ידי דניאל וו), ששואב כל אנרגיה חיובית מהמקום בו שבטו מתיישב ורומס כל זכר לנורמה ושפיות בעולם בו הוא מתיישב. למכשף הזה חייבת לקום אלנטרנטיבה, כפי שאתם בוודאי מסיקים והיא תבוא מתוך שבטו המורחב, כאשר ראש שבט צעיר, עדין, רגיש ומצפה לבנו הבכור, בשם דורוטאן, מנסה לקרוא תיגר על המכשף ולהביא את שבטו לשקט ושלום בעולם החדש. דורוטאן חצוי בדעותיו ופעולותיו, מכיוון שהוא לא רואה בעין אחת עם מנהיגו, אבל מצד שני ישנה העובדה הקטנה והמשמעותית, שהוא אורק והוא חייב לציית וליישר קו עם שאר העדר. לצידו ולא בדיוק אורקית קלאסית נמצאת גרונה, שלא מוגדרת אורקית מלאה ועל כך היא מנודה משבטה ועוד תהיה קמע חשוב במאבק, בתחילתו ובהמשכו.

בצד השני, האנושי, ישנו מספר גדול יותר של דמויות מרכזיות; ליין המלך, לותאר, גיסו ולוחם עשוי ללא חת ושני קוסמים/מכשפים/ שומרי העולם, גם את מדיב ומי שאמור להיות עזר כנגדו או להחליף אותו, קדגאר, קוסם צעיר ולא מלוטש מספיק. כל אותן הדמויות ינסו לשמור על עולמן מפני פלישת האורקים, מבולבלים? אין טעם ואין סיבה. העלילה פשוטה למדי ומביאה עובדות פשוטות - בני האדם מתגוננים והאורקים תוקפים. סיפורי צד של אהבה, גבורה, בגידה ועוד יהיו מנת חלקכם ושום הפתעה מרעישה לא תירשם בדרך. כזו היא העלילה, פשוטה עד להכאיב ומרוחה עד בלי די, שעתיים לא מוצדקות ואפשר היה לארוז ולסיים חצי שעה לפני, למנוע ניקורים ולא לייבש את המעריצים. סרט פלישת חייזרים, שמוחלפים באורקים, אשר בעצמם מעוצבים קצת שונה ממה שהורגלנו - עם ניביי על (מעוטרים בפירסינג), מנופחים כמו הכלאה של ארבעה מתאבקים יחד, מדברים ברור ומקבלים זמן מסך כמעט כמו אצל בני האדם, כל זאת לא מונע את החרירים הקטנים בעלילה וגם לא מצליח להניף את הרעיון שמעבר לעלילה הפשטנית. גם הבמאי וצוות השחקנים לא מצליחים להתחמק מכניסה לסטטיסטיקה של סרטים מבוססי משחק מחשב, שרושמים הצלחה קופתית ומידתית, אך ורק בזכות מעריצים וטכנולוגיה ולא בגלל עומק עלילתי.


(מסור לי, אני פנוי... | צילום: גטי אימג'ס)

דאנקן ג'ונס, במאי הסרט (ובנו של דיוויד בואי המנוח) כבר איתגר את הקהל בשתי יצירות נפלאות - "ירח", בכיכובו של סאם רוקוול ו"קוד מקור", בכיכובו של ג'ייק ג'ילנהול. שני סרטים שנשענו על מתח, עלילה חזקה ומשחק משובח של הכוכבים הראשיים, דברים שקשה לזקוף לזכות סרטו הנוכחי. טראוויס פימל, שהיה בעיקר נחלתם של מעריצי "ויקינגים" מקבל תפקיד ראשי ולא מאתגר יותר מדי, פאולה פאטון עושה חיקוי של זואי סלדנה (שגילמה את נייטירי הכחולה ב"אוואטר" וגמורה הירוקה ב"שומרי הגלקסיה") בתפקיד גרונה (ירוקה גם היא) ולא מתעלה יותר מדי מבחינת המשחק ואיתה גם בן פוסטר (המשובח בדרך כלל) ודומיניק קופר בתפקידים בנאליים, שממש לא מנצלים את יכולות המשחק שלהם.

מי שכן מתעלה, באופן לא מפתיע, הוא טובי קבל (הזכור בעיקר מתפקידו הבלתי נשכח ב"רוקנרולה") אשר נבלע אי שם בתוך דמותו המנופחת של דורוטאן ומעניק ליציר המחשב הזה חיים ועומק יחסי. כמו כן גונב את ההצגה בן שנאצר הצעיר ("גאווה", "גנבת הספרים") ששם את ה"בן" הראשון (פוסטר) ברקע ונותן תצוגת משחק נהדרת ועל אף היותה לא מורכבת מדי, הוא עדיין גורר אחריו רגש מצד הצופים, בסרט שנשען בעיקר על מכאניזם והערצה עיוורת למשחק. התלת מימד לעיתים מבריק ולעיתים סתמי, כמעט מייצג את הסרט בצורה נאמנה, על סך חלקיו. המעריצים והצופים הניטרליים יתחלקו בדעה לא משותפת לגבי טיבו של הסרט, אבל בסך הכל פתיחה לא רעה לקיץ ולסדרת סרטים אופציונאלית, ששניהם יכולים רק לצמוח מנקודת ההתחלה שמספק "וורקראפט: ההתחלה".