"ללכת בדרכך": הולכת בדרך חדשה

גברים. שום אירוע לא יכול להכין אתכם למה שתחוו באולם הקולנוע, כאשר תיכנסו פנימה, שלובים יד ביד עם בת זוגכם לסרט "ללכת בדרכך". המון ורוב נשי, בכל גודל, גיל, צבע וצורה. רחש נשי וקל עובר בקהל כאשר נכנסים וההכנה הייתה כבר באיזור הקופוץ, כאשר מפיצי הסרט מחלקים חבילות טישיו עם כרזת הסרט מודבקת והם יודעים בדיוק למה.

תחילת הסרט עוד תופס אותן, את בנות המין השני, בקשקשת ברשת, קשקשת בינן לבין עצמן ואז הסרט רץ; אמיליה קלארק כובשת לגמרי (לא, לא עוד עיר מעבר זניחה, בדרכה המפותלת להשגת הכס הנחשק) ואז מגיע הזמן שלהן פעם נוספת וזה קורה כחצי שעה לקראת הסוף, הטישיו נכנס לפעולה והמשיכות באף על שלל הריריות המחברות בין המוח לאף-אוזן-גרון, אותן משיכות לא מנסות להתנצל, הן הגיעו בשביל לפרוק ולהתפרק ובינינו (גם הגברים הקשוחים ביותר), אין כל רע בקצת פריקת רגשות ואם אפשר עם החברה הכי טובה, מה רע? אם גררת את הבעל/החבר, אז הוא קנה לעצמו קצת נקודות זכות בשביל היורו ההולך ומתקרב וגם בזה אין שום דבר פסול.


(מאמי, עכשיו להוציא את הטישו?)

דאינריז פרי סער, אם הדרקונים, מלכת האנדלים, ראשוני האדם ושבע הממלכות, משחררת העבדים ממירין, שוברת השלשלאות, הבלתי נשרפת, שליטת הבלתי טמאים וכעת גם שליטת הדות'ראקים ואחלה רוכבת דרקונים, פתאום נראית לנו כה נמוכה ואנושית, כאשר רק בתחילת השבוע היא עוד ישבה על דרוגון וצרחה בקול החאליסי מעורר המוטיבציה הייחודי, שיכול היה לצאת מבין השפתיים המתוקות הללו. היא צרחה את נאום הגיוס המעורר ביותר ובמיקום הכי טוב, תחת כיפת השמיים, רק בתחילת השבוע כל זה קרה והנה היא, במבט מבויש, בחיוך בלתי נגמר ובווריאציות שונות לגבות, לשיער ולכיווני השפתיים.

אם להודות על האמת, הסרט הזה מרגש, מקסים ונפלא, אבל לא משהו שלא צפינו בו בעבר, בגרסאות שונות, בשפות אחרות ומבטאים שונים, אפשר לקחת הרבה אלמנטים מ"מחוברים לחיים" הצרפתי, הסופר שטאנצי ועם זאת, סופר מרגש, להוריד את המטופל המבוגר ולהחליפו באחד צעיר ויפה תואר, להחליף את העובד הסנגלי הסתגלתן בדרדסית בריטית עם חיוך תואם, לתפור סיפור אהבה סטייל "היומן" ויאללה להריץ בקולנוע. סבירות גבוהה שמרבית יושבי האולם צופים ב"משחקי הכס" והגיעו בשביל לראות את חאליסי מסיבותיהם שלהם (נשים - בגלל העלילה הרומנטית, גברים - נו... לא רק בגלל החיוך הכובש של קלארק), אז למה שלא נזרוק גם איזה טאיווין לאניסטר לקאסט, סתם בשביל שיהיה לה מעניין על הסט ולצופים יהיו קטעים וצחוקים לעשר שניות ורבע.


(איזה קונצרט מרתק, כן... | צילום: יח"צ)

למי שלא מכיר את הסיפור, המבוסס על פי רב המכר של ג'וג'ו מויס, מדובר בעוד אחת מאותן קלישאות רומנטיות של גבר עשיר פוגש בחורה ממעמד הביניים, במקרה הטוב והם מתאהבים, למרות פערי המעמדות והקשיים. הבעיה בסיפור האהבה הבלתי אפשרי הזה הוא שהבחורה הצעירה, המתלבשת באופן שגורם לעיוורי צבעים להתחיל לזהות צבעים, היא במקרה המטפלת האישית של הבחור, שהוא לא במקרה משותק מהחזה העליון ומטה. לא, הוא לא יגרום לה לגנוח לעולם (אלא אם היא תתיישב לו על הפנים) ולא, הוא לא ירקוד איתה, ירוץ איתה או יכניס אותה מונפת לדירתם אחרי יום מתיש בעבודה, את כל אלו היא יודעת ולמרות אופיו הבלתי נסבל, המביע סלידה מכל הסביבה, כמנגנון פאסיב-אגרסיב עקב מצבו הנפשי הרעוע, מאז שהפסיק לתפקד, למרות כל אלו היא תיפול שבי אל תוך מלכודת הדבש, אליה הוא לא ירצה לגרור אותה מלכתחילה.

העלילה, גם אם איננה ידועה, יכולה להילמד בשתי דקות של טריילר, יכולה להיות ברורה לאחר קריאת התקציר או, בסופו של דבר, אחרי צפייה של חמש דקות רצופות בסרט ועדיין, אתם נשאבים, נגררים אחרי החיוכים הבלתי נגמרים של מי שדמותה הקבועה, בסדרת הבאז העולמי, לעולם איננה מחייכת וכמעט איננה מפגינה רגשות, מלבד כאלו שיגרמו לקהל מאמיניה ללכת שבי אחריה. יש משהו נוח בעלילה של הסרט הזה, כאשר שני מעמדות נפגשים ודווקא זה הסובל משיתוק כמעט מוחלט של כל איבר חיוני הוא זה שיכול להרשות לעצמו, הסופרת הייתה יכולה לנסות לאתגר את האהבה עם צורך קיומי בפרנסה ואוכל במקרר, כאשר שני הצדדים עניים. נושא נוסף, שקצת קשה לעיכול והוא הבדלי המעמדות וכיצד הדמות הפאסיבית למדי, שמגלמת קלארק, סופגת עלבונות והתנשאות, כחלק מעבודתה ועוד בתור פרס, בסופו של דבר, מתאהבת במעבידה.

יש פה אמירה לגבי הפשטות שלה, אל מול הסנוביזם שלו וכמובן שכל צד מלמד את הצד השני משהו, האישה הפשוטה וחסרת ההשכלה מלמדת את איש העולם הגדול, הצופה בסרטים זרים והמאזין למוזיקה קלאסית, כיצד להרגיש והוא מלמד אותה להיות בן אדם - אילוף הסורר? אולי. שם הסרט (והספר) משחק בהבדלי המגדרים והמעמדות, כאשר השם המקורי אומר: אני, לפניך... מי לפני מי? תראו ותגלו. בכל מקרה, כל אלו אינן בעיות מהותיות לסרטי צ'יק פליק קלאסיים, נישה נהדרת אליה מזדחלת אמיליה קלארק, על מנת לנתץ את השלשלאות הרותחות, אליהן כבלה את עצמה בשמחה וששון, כחלק מהפנים של "משחקי הכס".


(אז מה אתה חושב על הגרביונים שלי? | צילום: יח"צ)

צ'ארלס דאנס, הלא הוא טאיווין לאניסטר, מחזק את עמיתתו לסדרה ויגרור, כאמור, את הרחש במהלך הסרט, מצידם של מעריצי הסדרה. מת'יו לואיס, המוכר בתור נוויל לונגבוטום מסדרת סרטי "הארי פוטר", מפתיע עם דמות לא רעה ועם פיגורה ומראה שונה ממה שהתרגלתם עד כה (כן, הסרט הזה שובר כמה מיתוסים בקטע של שחקן והדמות איתה הוא מזוהה). לבסוף פליט מסדרת סרטי האפוקליפסה, סאם קלאפלין, אשר גילם את פיניק אודייר בסרטי "משחקי הרעב", בתפקיד הגברי הראשי, עם משחק נהדר ובעיקר עם הבעות פנים, כאשר הוא מותיר את דמותו משותקת במרבית האזורים שמתחת הסנטר.

אמיליה קלארק באמת שובה; שובת לב, ריאות, כבד וכל מה שתרצו. אתם פשוט תאמינו לה שהיא רואה וחווה את החוויות בפעם הראשונה, כי כמו שהיא גורמת לכם להאמין שהיא אם הדרקונים ושליטה עוצמתית, היא תגרום לכם להאמין שהיא קלוצית מקסימה, שהגיעה על תקן המעודדת הרשמית וזו שחודרת ללב קפוא ודכאוני. זו לא הדרמה הרומנטית סוחטת הדמעות של העשור או אולי אפילו של השנים האחרונות, אבל בהחלט זה סרט ששווה להתעכב עליו ולו משום שהוא פשוט פוגע בכל אותם אלמנטים שמגדירים את הז'אנר ומצליח לרגש את קהל הצופות המייבב וזה כנראה שווה הכל.