"המרוץ": רוץ, ג'סי, רוץ...

העובדה שג׳סי אוונס וסיפורו המדהים היו צריכים לקבל סרט הוליוודי הייתה ברורה לכל ויפות היו השעות קודם לכן, בסופו של דבר זה הגיע ואולי זה נשמע מוזר, אבל סיפורו המכונן של ג׳סי אוונס כבר נראה כמו לא מעט סרטים על גזענות וספורט שראיתם לפני כן. כן, מדובר ברגע היסטורי מכונן, כזה שלא יימחה מספרי ההיסטוריה לעולם, אבל במאי הסרט, סטיבן הופקינס, נותן לנו במשך זמן רב מדי להרגיש שכבר ראינו את הסיפור הזה ולא בפעם הראשונה. נכון, זה לא קרה עם היטלר לפני כן, למרות שגם כאן הוא בחזקת נעדר וממלא מקומו, יוזף גבלס (המגולם על ידי ברנבי מטשוארט) הוא הרשע והנבל התורן של הסרט.

דרמת הספורט הזו הייתה צריכה להיות האמא והאבא של כל דרמות הספורט על בסיס גזע (ומכאן גם הכפילות המבריקה בשם הסרט, שבאנגלית מתפרש גם בתור ״מרוץ״ וגם בתור המילה ״גזע״), במקום זה היא מתפקדת בתור נכדה או נינה לדרמות ספורט אחרות שכבר השתמשו בכל האמצעים לספר סיפור מרגש דרך ספורט, נגד גזענות ועל ידידות אשר חצתה את גבולות והבדלי הגזעים. ידוע על עוד שתי הפקות אשר הולכות לספר את סיפורו של ג'סי אוונס; הראשונה, הפקת דיסני אשר תיגזר מספרו של ג'רמי שאפ (Triumph: The Untold Story of Jesse Owens and Hitler’s Olympics) ותבויים על ידי אנטואן פוקואה ("יום אימונים מסוכן", "ללא כפפות"), בעזרת תסריטו של דיוויד סיידלר ("נאום המלך"). גרסה שנייה (או שלישית, כולל הסרט הנוכחי) ונוספת אמורה להגיע מידיו של אנטואן אחר, אנתוני מקי, חורך המסכים במגוון התפקידים, החל מקומדיות סת' רוגניות, דרך סרטי קומיקס ("קפטן אמריקה") וכלה בדרמות סוחטות דמעות. אחד העמוסים בהוליווד בשנים האחרונות מתעתד לככב ולביים את אחת הגרסאות שיספרו את סיפורו המרגש של ג'סי אוונס וייעזר בתסריטאי ג'יימי לינדן ("כולנו מארשל" - עוד דרמת ספורט מוצלחת ומרגשת).


(מה, צריך גם לקפוץ? | צילום: יח"צ)

אין ספק שהסרט הנוכחי המספר את סיפורו יוצא הדופן של ג'סי אוונס, הוא סרט בעל איכויות מהז'אנר הדרמטי-ספורטיבי והוא מצליח לרגש בעיקר ברגע שהרגליים האתלטיות של אוונס (המגולם היטב על ידי סטיבן ג'יימס, שכבר כיכב בסרט על הבדלי גזעים - "סלמה") דורכות על מגרשי החימר, באולימפיאדה המכוננת בברלין. הסיפור אינו רק סיפור גבורה על אפרו אמריקאי שמצליח, על אדמה נאצית, קצת לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוא גם סיפור על מאבק ומלחמה מבית, שכן באותם השנים הגזענות לא הייתה רק מנת חלקה של גרמניה הנאצית, היא פשוט עברה שם בצורה הטהורה והאגרסיבית ביותר. הסרט מנסה לתת מן מראה, שתשקף את הגזענות הנאצית אל עבר האומה האמריקאית, שאולי הייתה סובלנית יותר ומתקדמת מעט יותר, אבל בסופו של דבר, בשיקולים רגעיים ונוכח אינטרסים אישיים ופוליטיים, ניתן היה לראות הבדלים דקים וקלים בלבד בין שתי המעצמות.

הסיפור, כאמור, מספר את עלייתו המטאורית של ג'סי אוונס ושימושו במהירות הסוחפת אשר חנן אותו האלוהים בה, על מנת להתגבר על הבדלי גזע ופערים אחרים, אותם היה צריך להשלים בדם, יזע ודמעות. ההכוונה והמיקוד, אותם הוא מקבל מלארי סניידר המאמן שלו (ג'ייסון סודייקיס בתפקיד מפתיע ויוצא דופן, בכל הנוגע בקריירה שלו), עוזרים לו להחריש רעשי רקע ולהתמקד בעיקר. כלומר, גזענים מהמכללה בה הוא לומד, אשר מכינים אותו לכניסה לממלכת הארים של היטלר, שמנסה להסוות את הגזענות הארית נגד השחורים, יהודים ובעצם מי לא? כל אותה ההסוואה היא כלי בשביל למשוך את הנבחרת האמריקאית להשתתף באולימפיאדה למרות הגזענות הקיצונית השוררת בגרמניה בשלהי שנות השלושים. סיפור צד, אשר לא מקבל חשיפה מיוחדת או משמעותית, יחסית לתסריט הכתוב היסטורית. היטלר קצת מתרגז שאוונס מעמיד בסימן שאלה גדול את כל עליונות הגזע הארי שלו, אבל היי... את זה כבר ידענו ממזמן. אין יותר מדי היטלר מלבד זוויות צידיות וייתכן שהסרטים האחרים בנושא ג'סי אוונס וההישגים ההיסטוריים שהשיג, יעסקו קצת יותר בצורר הנאצי ובהשפעות נצחונות גזע "אחר" על המסלול הביתי שלו.


(שובה של המכשפה הג'ינג'ית | צילום: יח"צ)

דווקא סיפור צד שניסה להתפתח וגם לא הצליח להתרוממם יותר מדי, היה סיפורה של לני ריפנשטאל, הבמאית הפרטית והמוזמנת של היטלר, שאיכשהו יוצאת מנצחת ואנושית בסרט הנוכחי, באופן יחסי לנאצים בכלל ולגבלס בפרט. הסרט עוסק, בזעיר אנפין, בזרעי היריבות הפוליטית והיריבות על חיבתו של הפיהרר, אשר נזרעו בין ריפנשטאל ובין ג'וזף גבלס. את ריפנשטאל מגלמת דמות שתיראה מוכרת לכל חובב "משחקי הכס" הממוצע והיא איננה אחרת מקאריס ואן הוטן ההולנדית, אשר מגלמת את מליסנדרה, המכשפה הג'ינג'ית הסקסית, שבהחלט לקחה את המושג סקס אפיל למקומות אחרים, מאז שלל הופעותיה הנפלאות בסדרה. סיפור נוסף על צד שונה לגמרי בשלבים הראשונים בעלייתו של הנאציזם, הוא סיפורו של לוץ לונג, המגולם על ידי דיוויד קרוס המוכשר והצעיר, סיפור שכולא את האנושיות בתקופה שהיו חסרות טונות מהמצרך הנדיר הזה, בעוד גזע מאיים לבלוע גזע אחר ומדכא עוד שלל גזעים, הנחשבים לנחותים באותה התקופה.

וויליאם הארט וג'רמי איירונס משלימים קאסט עמוס בכל טוב ומגלמים פוליטיקאים מקומיים אשר מייצגים אינטרסים אמריקאיים שונים בכל הנוגע בהשתתפות באולימפיאדה השנויה במחלוקת, בכל הנוגע בנושאי הגזע שלה והגזענות שהריחה למרחקים, עד לארצות הברית של אמריקה. סיפורי הידידות, הסובלנות וניצחון הרוח והאנושיות על הרשע הטהור הם בדיוק המרכיבים המושלמים לדרמת ספורט קלאסית, הבעיה המרכזית היא, שדווקא הסיפור הקלאסי הזה, שהמציא והיווה בסיס לכל כך הרבה דרמות ספורט, הגיע כה מאוחר והוא נראה כמו גרסה דהויה וחיוורת של עצמו ושל כל אלו שגדלו עליו.


מה? גם לבעוט ב-וולה? | צילום: יח"צ)

"המרוץ" הוא לא סרט רע או אפילו בינוני, הוא סרט טוב ומרגש, משלבים מסוימים, אבל גם בשעתיים ורבע שלו הוא מרגיש כאילו יכול היה להתארך במקומות מסוימים ולספר הרבה יותר, לרגש הרבה הרבה יותר ואולי על הדרך לוותר על קיטש דרמות ספורט שהתרגלנו לראות בכל פינה ובכל סרט שנוצר בעשור האחרון מסוגת דרמת הספורט. נותר, אם כן, להמתין בסבלנות ולבחון את הגרסאות הנוספות שיקבל סיפורו המדהים של ג'סי אוונס באולימפיאדת ברלין, שנת 1936 ולראות אם יש מישהו שמסוגל להביס בקלילות את הסרט הטוב, אבל הבנאלי, אשר מייצג את הסיפור הנהדר הזה ולספר אותו בצורה שונה ויוצאת דופן.