"מפלצת הכסף": מפלצות בע"מ

אוקיי, קלוני ורוברטס משתפים פעולה פעם נוספת, בסרט שהוא דינאמי מהדקה הראשונה ועד שריקת הסיום. נשמע מוכר? הכימיה הזו כבר עבדה בשני סרטי "אושן" הראשונים והיא לגמרי עובדת גם הפעם. אמנם הסרט לא עמוס במגה סטארים כמו סרטי סדרת "אושן", אבל גם פליטי סדרות מופתיות יש (ג'יאנקרלו אספוזיטו ודומיניק ווסט) וגם כוכב צעיר עולה ומבטיח (ג'ק אוקונל), אשר גונב את ההצגה בלא מעט רגעים. הבמאית שמאחדת את כולם היא לא אחרת מג'ודי פוסטר, שחוזרת לכסא הבמאי ההוליוודי חמש שנים (אחרי " החיים הכפולים של וולטר" עם מל גיבסון). פוסטר מביאה לסרט את האמירה שלה, את התזזיתיות העלילתית ואת הביקורתיות החריפה, הנוקבת והסרקסטית, אבל בין לבין גם קצת הולכת לאיבוד עם ריבוי ז'אנרים והמון כוונות טובות. בכל אופן, זה לא גורע מאומה מההנאה בסרט.

משחקי בורסה וכספים הם נושא אשר מחייב פלפל ולכן נכנס לעלילה סיפור חטיפה, צפוי במקום מסוים או יותר נכון, בכמה מקומות, אבל עדיין מרתק. ג'ורג' קלוני מגלם מנחה תוכנית בורסאית, אדם המייעץ, דרך הומור מוקצן וכמעט מופרך, לאן כדאי לשים את הכסף שלכם, באילו מניות להשקיע ומה עושה המנייה שלכם בכל רגע נתון. בעידן טלוויזיוני, אינטרנטי וסלולרי אתה חייב להישאר עם האצבע על הדופק, בשביל להפעיל את האצבע של הלקוחות שלך על הסמארטפון. מהמשוואה הזו נגרעים החוצה רגשות ואנושיות וכך גם מוצג אותו מנחה; כריש עסקים שמביא את הכל, בשידור חי ולאורך זמן ממושך.

הצד הנשי בעסק ותחת במאית, מוצג עם כוח רב. עורכת התוכנית, פאטי (המגולמת באופן נפלא על ידי ג'וליה רוברטס) היא מפעילת בובתו התזזיתית של לי גייטס (קלוני) ולוחשת לו באוזן את רוב הדברים החשובים שהוא צריך לומר, מעבר להומור האישי המשתפך ממנו בכל דקת מסך. היא גם תדריך אותו במשך מרבית השלבים ותוציא אותו ענק מסיטואציה שבמסגרתה הוא ייצא קטן כל כך הרבה פעמים. את העלילה יוצר בחור בשם קייל (ג'ק אוקונל), צעיר מרוסק נפשית וכלכלית בגלל השקעה לא נבונה והוא יעשה את כל שביכולתו כדי לגרום לבעלי החברה הבורסאית (ווסט) בה השקיע איך המניה המבטיחה שלו, שהומלצה בתור מנייה בטוחה על ידי גייטס, אך התרסקה בהפתעה ובמהירות מסחררת.


(עוד טיפה למטה, כן... בדיוק שם תפוס)

נשמע הזוי? לא בטוח. העולם הנוכחי מחלק את המעמדות באופן ברור והולך ומקצין, בני הצווארון הלבן ממשיכים להרוויח ולצבור הון וכוח, בכל דרך אפשרית, בעוד מעמד הביניים והצווארון הכחול מתחלקים בשאריות ומיישרים קו, בחוסר נוחות והסכמה עם הסטטוס קוו אשר מתווה להם המעמד העליון. הסטטוס קוו מוכתב מלמעלה על ידי תאגידים, שמשתמשים בתקשורת לקדם את מטרותיהם - צבירת הון ושלטון על חשבון החלשים. נגד הסטטוס קוו הזה יוצא קייל, שמקבל מעמד של פושע נואש, אך גם מסתמן בתור גיבור מעמד הביניים, הוא קורא תיגר בשידור חי על בעלי ההון ומשרתי מטרותיהם, אמצעי התקשורת המובילים.

כאשר אין לו הרבה מה להפסיד, חוץ מהחופש או חייו, הוא יוצא למלחמה לחשיפה מוחלטת של השקר הגדול, הערבוב והבחישה העליונה, שכביכול אין לה דרך להיחשף בצורה אחרת מלבד פעולה אגרסיבית, חד פעמית וכמובן בשידור חי ולעיניי כל האומה. גייטס חייב לשמור את האדם הנואש מאוזן, גם על מנת למנוע אסון בקנה מידה אנושי וגם, באופן כל כך סמלי, להמשיך להזין את תוכניתו ברייטינג ואיכשהו לצאת מנצח מכל הסיטואציה ההזויה. כאן נכנס התיבול החריף, הסרקסטי והמבדר, כאשר הסיטואציה מאפשרת רק לחץ והיסטריה מכל הכיוונים, הולכת הסיטואציה ומקבלת טוויסט עלילתי קומי, אך עדיין צפוי.

העלילה, שמנסה אולי להתחכם, עדיין לא מצליחה לצאת מתבניות ודפוסים ברורים ומגדילה פוסטר לאבד את דרכו של הסרט, כאשר היא מעגלת בכוח את דמותו של גייטס, שהופך מדמות שלילית, לחיובית, חוזר חלילה ושוב. דמותה של פאטי, המפיקה והלב הפועם של התוכנית מסתמנת כדמות החשובה ביותר, כאשר היא מנתבת את העלילה הבלתי צפויה שקורה באמצע יום צילומים שגרתי. היא לא מאבדת את הפוקוס ואת קור הרוח וממשיכה להניע תוכנית, על אף התנאים הבלתי אפשריים שנוצרו. אליה ובזכותה מצטרף גייטס, לאחר שהוא מקבל המון אוויר לנשימה ולא מעט מילות הרגעה באוזנו. בעולם ובסרט המציג בעיקר דמויות גבריות בתור אלו המתעמתות זו עם זו ומייצגות שלושה פלחי מעמדות באוכלוסייה, דווקא זו הנשית שנמצאת בקלעים, כמו התדמית הנשית הנושנה והקלאסית של רעיית הפטריארך, גונבת את ההצגה, מציגה את השליטה המקסימלית בסיטואציה שנוצרה וגם רגשות כנים, יחסית לדמות שמבלה במרבית הזמן בתור קול באוזנו של המנחה הסוער.


(תעיף את זה יא גנוב, הוא טעון | צילום: יח"צ)

גם נציגת החברה התובעת והנתבעת לצדק, היא אישה (קייטריונה באלפה), שממלאת את מקומו של הבוס, אשר מעופף בשמיים ונמנע מרוב הסערה התקשורתית. היא לוקחת צעדים אמיצים ולא חוששת לשאול שאלות קשות ולדלג על טיוחים בשביל לנסות למצות את הסיטואציה ולהגיע לאמיתות, שיעזרו לקדם את השליטה במצב. סרטה של פוסטר נוגע בכמה מרכזי עצבים, שהמרכזי בהם הוא, כאמור, חוסר האונים מול ההון והשלטון ומול גופי התקשורת, שאמורים לשמור על הציבור, אבל משרתים את האינטרסים של התאגידים העצומים. הביקורת והאצבע המאשימה גם מופנית חזרה אל הקהל, המאשים לכאורה, על אדישותו והיעדר הרצון להפוך את המצב. מצבים קיצוניים חוזרים לקדמותם ומה שנותר מהם הם "ממים" עמומים ושטחיים. ציבור רחב שמחפש יותר חשיפה ברשת וקרבה למוקדי חיכוך, אך ללא רצון אמיתי לשינוי עמוק ואמיתי.

קלוני ורוברטס, כאמור, כבר שיתפו פעולה גם ב"וידויים של מוח מסוכן" וגם בשני סרטי "אושן" הראשונים, ככה שאין יותר מדי מה לעבוד על כימיה מצוינת, עליה הם מעידים. ג'וליה רוברטס מוכיחה שוב, שכאשר נראה שוב שהיא רחוקה סרט קלישאתי ונוסחאתי אחד מנפילה לתהומות הנשייה והשכחה ההוליוודיים, היא חוזרת עם תפקיד חד ומבריק, שממש לא תואם את הקומדיות הרומנטיות, בהן היא לעיתים מעדיפה לטבוע ולשקוע בשביל לרפד את חשבון הבנק.

קלוני חריף כהרגלו, מצוין וסוחב היטב, בכימיה נפלאה, לא פחות, עם ג'ק אוקונל, אשר בתקופה קצרה כבר הצליח לזרוח כמעט בכל פרויקט בו השתתף ובדרך כלל כיכב בתפקידים מרכזיים. אין תסריט, במסגרת הסרטים בהם שותף, החל משנת 2006 שיורד מרמה טובה ומגיע לא פעם לרמה גבוהה. הוא נכנס ל"זוהי אנגליה" המרתק, היה עוצר נשימה ב"אגם גן עדן" הקריפי והמשובח, שותף ב"הארי בראון" הנפלא וגם בחידוש ל"אנקת גבהים" ואז התפוצץ בתצוגת משחק ענקית ב"כמו גדול" ומשם, הדרך סוגה בשושנים, עם סרט ההמשך של "300" וכוכבות ראשית ב-"71" הייחודי וב"לא נשבר" של אנג'לינה ג'ולי.

ג'ק אוקונל הוא ללא ספק אחד הכוכבים המבטיחים ביותר ועם בחירת תסריטים נהדרת כמו שלו הוא בוודאי לא יעצור בקרוב. הוא מגלם באופן חד, מדויק ומלא רבדים את תפקידו של ה"משוגע", שאינו משוגע כל כך כמו שחושב הצופה בתחילה וכאמור, הכימיה עם קלוני תורמת להזנקת רמת המשחק של השניים בסרט הנוכחי. מבוזבזים בטירוף: דומיניק ווסט (מק'נולטי מ"הסמויה") שמצליח להוציא מעצמו טקסט מינימליסטי וראוי, אבל הוכיח כבר שהוא יכול יותר. הבזבוז המרגיז ממנו בקאסט הוא התפקיד הפלקטי של ג'יאנקרלו אספוזיטו, שגילם את גאס פרינג ב"שובר שורות" - איפה הוא ולאן הוא העלים את המבט החד, הנוקב שהפך לאחד הרעים האיכותיים שהיו בעשורים האחרונים בטלוויזיה?


(עדיין יש לה את זה - ג'וליה רוברטס מודל 2016 | צילום: יח"צ)

ג'ודי פוסטר מוציאה מקסימום מכוכביה וגם משלבת היטב את הז'אנרים ביחד עם ביקורות נוקבות, אשר נורות לכל כיוון. נהדר, קצת מבולבל וקצת יותר מדי עבור סרט, שעשה חסד לצופיו ולא התמיד עם הקו המוגזם של מעבר השעה וחצי. קצר לעניין, קולע, מותח, דרמטי, ביקורתי ובעיקר מבדר ולאו דווקא בידור אסקפיסטי, או שמא... נקודה מרכזית שעימה יוצאים מהסרט, דנה בדיוק בצורת ההתייחסות לאירוע מסדר גודל כזה, במהלכו ואחריו. ותחשבו על זה...