"שכנים 2": שכנים, לא זקנים

אחרי הצלחה היחסית של הסרט הראשון והבידור הנפלא והמעורב שקיבלו הצופים, לא היה יותר מדי עניין של שיקול דעת ואם אפשר למשוך נוסחה טובה, מצחיקה וכזו שממשיכה בהעברת דגל הסטלנות הצעירה לפרברים, אז למה לא בעצם? אחרי שנפרדו דרכיהם בחיוכים, בסרט הקודם, שוב פוגשים מק וקלי, אשר מצפים לבת שנייה, את טדי, חתיך העל שלא בוחל באף הזדמנות לחשוף את ריבועיו המסותתים. איכשהו הצליח ניקולס סטולר לשלב את שתי העלילות שוב זו בזו ולהכניס לבית ליד אחוות קולג'ים נוספת, שעליה בעצם נשען הקונספט של הסרט הנוכחי. אם הקונספט הקודם היה משב רוח מרענן, מבחינה רעיונית, של מלחמת הורים צעירים בגרסה הצעירה, המשוחררת והחוגגת שלהם, אזי הפעם המלחמה נמשכת ומסלימה דרך תווית הסקסיזם ודרך העצמה נשית, בפעם המי יודע כמה בשנים האחרונות.

חבורת ילדות צעירות שלא מרגישות משויכות מספיק לאף אחוות בנות קלישאתית, סולדות מהחפצתן ורוצות, בעצם, לעשות את זה בדיוק כמו גברים. אותן בנות פותחות אחווה משלהן, לבנות קצת פחות פופולאריות וכאלו שלא מתלבשות הכי יפה, אבל כזו שאפשר לחגוג בה ולעשות זאת בגדול ותחת מנטור וותיק, שלא הספיק לשכוח את התלאות שעבר עם בני הזוג ממול. מאותו הכיוון והלאה מתפתחת קומדיה פרועה, על בסיס אותו השטאנץ של הסרט הראשון, עם זריקת האייטם המגדרי והפמיניסטי (כמה שאפשר לעשות בנות אחווה שרוצות לחגוג פמיניסטיות לוחמות), על מנת להדגיש שזהו הנושא המשני השולט, מעבר להורות צעירה, נושא ואלמנט ששלט בסרט הראשון.

רופס, אבל לפניכן

הפתיחה המנוגדת ממחישה בדיוק את הפערים בין הדורות ולמרות שאין הבדל עצום מבחינת השנתון, ישנם הבדלים משמעותיים מבחינת התפיסה, כאשר ההורים הצעירים עדיין מחפשים רק את השקט והרוגע, ברגע שהילדים מאפשרים להם, ומולם מתקיים הרצון הבלתי נפסק לחגוג ובגדול, בצידו של הדור הצעיר. הסצנה הפותחת ממשיכה את הקו המשוגע והמגוחך של סרטים בשיתופו ובהובלתו של סת' רוגן. בסרט הנוכחי הצד הנלחם מיוצג על ידי קלואי גרייס מורץ, שהופכת להיות סותמת חורים וגם כוכבת ראשית כמעט בכל סרט שני בשנים האחרונות.

הפעם, קצת אחרי הצגת שני הצדדים והכיוונים (הידועים) שלהם, נכנס צד וגורם שלישי, שהיה פקטור מרכזי בסרט הקודם ולקח צד ברור והפעם הוא מייצג את שלב הביניים שבין נערות לבגרות ובהתאם מזגזג גם בלקיחת צד. בעוד כל חבריו מתבגרים ומתחילים להתבסס עם עבודות קבועות ונכנסים לתלם הבורגני, מוצא את עצמו טדי, שסוחב עמו תיק פלילי, זכר לימים בהם היה חוגג ומרתיח את דם שכניו, ללא יותר מדי מה להציג בקורות חייו, מעבר לקוביות המרשימות לכל אורך ורוחב בטנו. הוא רווק, ללא עבודה קבועה או רצינית ורואה את חבריו פורשים כנפיים ומתחילים לעוף ואילו הוא תקוע עם סלע קשור לרגליו והצתת העימות המחודש עם שכניו קוסם לו. הוא שוב טועם מנקטר הנעורים המתקתק, אבל עדיין מייצג צד נוסף, מעבר לזה שמסרב להתבגר, הוא מייצג את הצד שנמשך, בעל כורחו, לחיים ולסוג מחשבה בוגר יותר ומאמצע הסרט הוא גם ישחה במים של מעיין המבוגרים.


(היי, מי הפליץ בצינור?)

ההסלמה של הקרב, כאמור, מונעת גם על אדים של שוביניזם מול פמיניזם - גלויים וסמויים כאחד, דלק מטוסים שמטיס את הקרב לרמות מוכרות, שכבר נראו לא אחת בסרט הקודם ואולי קצת מעבר (סצנת הטמפון בחלון, למשל). הקאסט, מעבר לרוגן, אפרון ומורץ, כולל פעם נוספת את רוז ביירן האוסטרלית, אייק ברינהולץ, קצת דייב פרנקו וקמצוץ של סלינה גומז. הבמאי, ניקולס סטולר, הוא במאי הסרט הראשון ("קח את זה כמו גבר" ו"תביא אותו כמו גבר") ומצליח למשוך ולשחזר את הצלחת הסרט, בעזרת שמירת הסטנדרט המופרע מהפרק הקודם וכמובן שמירה והרחבת הקאסט המוצלח מהסרט הראשון. בסך הכל מדובר בקומדיה מוצלחת שעונה על צורכי ההומור הבסיסיים וממשיכה לשאת את רוגן כאחד הדברים הטובים שקרו לז'אנר הקומי בשנים האחרונות.