"הצייד: מלחמת החורף": צייד, צייד, שעל הקיר

קשה לומר שהסרט הראשון התקבל בתור הצלחה גדולה,על אף שהיה די מוצלח, מבחינה וויזואלית בעיקר, אבל לא ברור הצורך הבלתי נשלט להפוך את סיפור שלגיה לטרילוגיה אשר מנתקת את עצמה מסיפור האגדה והופכת את סיפור הבתולה, עם הגמדים והתפוח המורעל למנוע עלילתי, שאין שום קשר בינו לבין הסרט הנוכחי. הפעם אין קריסטן סטיוארט ורופרט סאנדרס, גיבורת ובמאי הסרט הראשון, שעל פי השמועות גם התאחדו מאחורי קלעיי סט הצילומים של הסרט הראשון וגם אין שלגיה ויש אולי קצת גמדים וגמדות, כמובן סיפור אהבה ושאר ירקות די עבשים, שאין בהם שום טעם ושום עושר.

חתיכי המסוורת' הראשון (כריס או ת'ור, איך שלא תזהו אותו - הוא בלונדיני, בעיקרו) נקרא אל הדגל שוב, על מנת להילחם פעם נוספת בבת משפחתה (אחותה, ליתר דיוק) של נציגת אוסטרליה היפיפייה לשלטון הרוע המקומי (שרליז ת'רון) בארץ אגדות כלשהי, בה יש ממלכה תיכונה, עליונה וכדומה, אך היא עדיין נעדרת "קאסל בלאק" או "אייסנגרד", על מנת להצטופף ככה טוב בין אימפריות, עטורות צבאות ורוויות הרג ולחימה אפיים. רק בשביל לחבר אותנו לעלילה הנוכחית, מספר ליאם ניסן (מה?, לקהל הצופים, כיצד לא כל האגדות נגמרות בסוף שמח וב"הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה", סיקוונס קצרצר להסביר איך הפכה אמילי בלאנט למלכת הקרח (ויש לא מעט הקבלה לסיפור "מלכת השלג" של האנס כרסיטיאן אנדרסן) ויאללה, לעסק.


(מאמי, הגיע הזמן לצבוע את השיער | צילום: מתוך כרזת הסרט)

מי שחיפש אולי גרסה אפלה ובוגרת יותר ל"לשבור את הקרח", יוכל למצוא אלזה אפלולית וחשוכה בשם פרייה, אשה פוריה ובעלת חמלה ללא סוף, שפעם אחת החיים התאכזרו אליה וזו הייתה פעם אחת יותר מדי, ליבה נהיה אפל וכל מה שנגעה בו הפך קרחון. היא מגדרת את עצמה בתוך טירת קרח ולגמרי מקפיצה את כל תאי הדימיון בהקבלה למלכת השלג, כאשר היא אוספת לה ילדים סביבה. רק שמלכת השלג והקרח הנוכחית עושה מהם ציידים, לוחמים העשוים ללא חת ומאמנת אותם לחיות ללא רגשות, בתואנה די דבילית, שלאהוב זה מיותר, זה פוגע ולכן זה אסור ואוי ואבוי לכם אם תתאהבו, פרייה תזרוק אתכם ממלכת הקרח, במקרה הטוב או שתמיס את כל האיברים החשובים והחיוניים, שדרכם תרצו לאהוב (את הלב, את הלב...).

כך מוצאים את עצמם זוג יפים; שרה והצייד, ניצודים בגלל אהבתם, אשר נבנית, מצד אחד במשך שנים רבות ומפציעה לפתע בתוך דקות מספר. הם נשבעים אמונים, נישאים ומחכים למר גורלם, שבוודאי יגיע בדקות הקרובות, שלאחר האיחוד המרגש. הסרט מתנהל בשלושה פרקי זמן, כאשר האחד והראשון מרגיש בדיוק כמו הפריקוול שמצהיר עליו ניסן, המספר, בריש גלי ואילו ההמשך של הסרט מתעכב לדקות ספורות על מנת להשיק עם עלילת הסרט הראשון, רק בשביל לסיים בתור סרט עצמאי, שייתן פתח והזדמנות להארכת הזוג לטרילוגיה.

פחות מרשים מקודמו והרבה יותר מקושקש ופוגע במה שמנסים לייצר מאגדות העבר, הקשר עם הסרט המקורי מנותק רוב הזמן וסיפור אהבה שמתגבר על הכל, כפי שקיים בסרט הראשון, הוא המוביל הראשי של הסרט. כריס המסוורת' וג'סיקה צ'סטיין במבטא אירי כלשהו, לא ברור כל כך, מנסים לרכב על גל מסוים, אבל ללא במאי מוכשר (סדריק ניקולאס-טרויאן, שהוא בדרך כלל איש אפקטים וזהו סרט ביכורים עבורו) שינווט אותם וללא סיפור מעניין - קשה, קשה. בעיקר קשה מכיוון ששרליז ת'רון עייפה ואמילי בלאנט לא מצליחה למכור את עצמה בתור מרשעת אמינה ואפילו ניק פרוסט, בתור גמד עזר לא מצליח להיות לעזר קומי לסרט הבינוני והדי מיותר הזה.


(וזה מה שקורה, ילדים, שלא מצחצחים שיניים | צילום: יח"צ)

הנקודות החיוביות גם הן שמורות לבמאי הירוק, ניקולאס-טרויאן, שמצליח להשתמש בכישוריו הטכניים בשביל לחפות על עלילה גנרית וכל כך לא מעניינת. כאשר נברא הסרט הראשון היה ברור שהוא הולך להתבסס על קלאסיקה ולנסות לגרום לה להיראות בשלה ובוגרת יותר. אבל בסרט הנוכחי, לא היה לניקולאס-טרויאן יותר מדי עם מה לעבוד, צריך להמשיך ולהמציא סיפורים בשביל לשמור על האגדה בחיים וכנראה שזה לא הצד החזק שלו, מזל שאפקטים מיוחדים ו-וויזואליות הם צדדים חזקים יותר ולפחות זה נראה טוב. מבחינת האורך – לחתוך, לחתוך ושוב לחתוך ובסך הכל הבינוניות הזו יכולה לעבור בשמחה אל מסך הטלוויזיה שלכם, ברגע שיבינו המפיצים כי מלבד בני נוער משועממים הסרט הזה לא הולך למשוך לקוחות רבים אל בתי הקולנוע.