"אני זוכר": לזכור את הגריאטרים

כריסטופר פלאמר בתפקיד סבא זקן, חולה שיטיון, סנילי למדי ומונע, בעיקר על ידי חברו, לנקמה. סוג של "ממנטו" האגדי מוכלא ביחד עם "הארי בראון" הנפלא (בו כיכב מייקל קיין המזדקיין). זאב מאבד את אשתו במהלך שהותו בבית האבות בו הוא מתאכסן, חברו הטוב והקשיש (בכיכובו של מרטין לנדאו) לא מאפשר לו להתאבל יותר מדי זמן ומתזכר אותו, בעזרת מכתב בלוי, לגבי ברית שהשניים כרתו, לעת בה זאב יישאר לבד. הברית כוללת איתור קצין נאצי מאושוויץ, אשר היה אחראי להשמדת משפחותיהם של השניים והיא לוקחת את זאב למסע לאורכה של ארצות הברית והלאה. הקטע ה"ממנטואי" של הסרט הוא העובדה, שזאב הזקן החביב פשוט מתעורר מדי פעם, במהלך נסיעות, כאשר הוא לא יודע מה מטרתן ורק בעזרת המספר המקועקע על ידו והמכתב אשר נמצא בדש מעילו, הוא מצליח לשחזר את מטרת הנסיעה ולהפיק ממנה המשך ישיר.

שיטיון ושכחה בדרך כלל מגיעים בסרטים עם גיבורים צעירים, אשר מצבם מדרדר והם מוקפים באהוביהם, שצריכים לסעוד אותם ולבכות את מר גורלם עקב גילם הצעיר. זאב דווקא מתנתק מכל אהוביו, בין אם ממוות וזקנה ובין אם הימלטות מילדיו הצעירים ובעלי המשפחות, שלא יבינו. נושא האבות והבנים מקבל טיפול בתת ז'אנר, קצת מתחת לנושא הנקמה, אשר מניעה בן אדם שכבר בקושי הולך ובקושי יודע לאן הוא הולך. האבות והבנים מקבלים מיקוד בשלושה מוקדים לפחות, כאשר יחסיו של זאב ובנו עומדים על המוקד מדי פעם, בעיקר באמצעות שליטה מרחוק, כאשר התפקידים די מתחלפים ואת תפקיד ההורה המודאג תופס בנו של זאב ואילו זאב נכנס למשבצת של נער לא אחראי ומפוזר.


(שאקרא את המכתב, כבר אהיה רחוק? | צילום: יח"צ)

מבלי להסגיר יותר מדי אינפורמציה, ישנו מפגש טעון אחד, שמהווה את אחת מנקודות השיא של הסרט. במפגש הזה כל הנושאים ותתי הנושאים של הסרט עולים ומגיעים לנקודות רתיחה, שנראות לא הכי הגיוניות לעיתים, אבל איכשהו הסרט הזה, שנע על גבולות וקווים עדינים וקשוחים, מצליח לצאת בשן ועין. הסרט מציג נקודות מבט נוספות על הטבע האנושי ועל סלחנות לתושבים המבוגרים, דרך פיקוח הנמוך בנוגע לאנשים זקנים והרחמים כלפי בן אדם שבקושי הולך. כל אותם היתרונות והחמלה עוזרים לזאב למצוא פרצות בחוקים סטנדרטיים וזאת על מנת להסתנן ללא מעט מקומות ולנסות לאתר את האיש שהוא נשבע לנקום בו.

לגבי הסיום, צריך להרחיב, אך קשה מבלי להסגיר מידע ודי בכך שיידעו הצופים שהוא יותיר לא מעט לסתות שמוטות. רמז אחד שיכול לסמן, במבט לאחור את הסוף המטלטל הזה נעוץ בשמו של הגיבור - מעבר לכך, כל מילה תהיה מיותרת ותחסיר מהסוף המפעים של הסרט. מעבר לאותו סיום וסגירה, ראויים לציון גם המסע והדרך, המונעים בזכות מכתב פשוט ורגש נקמה בלתי ניתן לכיליון, מסע כה חשוב בעיניי בן אדם אחד זקן, שמואר על ידי אור פשוט ורצון לסגירת מעגל ולמנוחה והתרה נפשית.


(רציתי להוריד את בגדי הבלש ולעבור למדים | צילום: יח"צ)

משחק משובח של פלאמר ובימוי מרתק, לסיפורו של אדם שפשוט לא מתייאש ודורש צדק, הם העוגנים הנפלאים של הסרט המצוין הזה. בין מעט הפרצופים המוכרים נוכל למצוא את דין נוריס (האנק מ"שובר שורות"), אשר מגלם תפקיד דואלי ומצוין בזמן הקצר אשר מוקצב לו בין דקות הסרט. גם מרטין לנדאו הוותיק והנהדר בתפקיד קטן, אך בתור מנוע עלילתי לא קטן. אטום אגויאן, הבמאי הקנדי, ששיאו היה לקראת סוף שנות התשעים, עם סרט דרמה מטלטל ("המתיקות שאחרי" עליו היה מועמד לשני אוסקרים), עוד ניסה את מזלו עם "שבויה" המצוין והלא מוערך, ממש לא מזמן, אבל בסרט הזה הוא מחזיר לעצמו קצת מהילת שנות התשעים, עם בחירות מצוינות ובימוי נפלא.

סרט נהדר שמתקשר לשואה ומבלי להציג אפילו פלאש בק אחד לתקופת הזוועות, מונע בעזרת המון רגש ובלתי ניתן להסיר את ממנו את העיניים. לא מיועד רק לאנשים שמחפשים להתחבר לזוועות שהשואה העבירה את העם היהודי. סרט נפלא, עם מקצב איטי משלו, אך עם תוצאה מסחררת ומפעימה, פנינה קולנועית חרישית ומשובחת, שפשוט אי אפשר להרשות לפספס.