"דרך קלוברפילד 10": ושוב נצאה אל הדרך

בשתי מילים: "פיצוץ בראש". דן טרכטנברג בסרט הביכורים שלו ובחסותו של מפיק העל, ג'יי ג'יי אברמס, שעשה את שלו, מעמדת ההפקה ופיזר עלטה ענקית על הסרט הזה, אשר נושא בקרבו את חלק הארי משם זוועתון האימה, משנת 2008: "קלוברפילד". בעוד אימת הפאונד פוטג', שיצאה לפני שמונה שנים, הצליחה להזרים חיים לליבו המפעם של תת ז'אנר האימה, יצרה באז פסיכי סביבה וייצרה רעש וגם הצלחה לא קטנה, נדמה שהסרט הזה, שלא ממש קשור לאותו סרט אימה (מלבד השם, כמובן), עושה את אותו הדבר ואף יותר, עם הרבה פחות רעש והרבה יותר מיסתורין, כחלק מאחד מתתי הז'אנר, אשר כרוכים לסרט.

למי שכן החליט להיחשף לחלק מהפרטים, שהסרט הזה טמן בחובו, וצפה בטריילר, לא ציפו יותר מדי פרטים ונראה שמה ששידרה הפקתו של ג'יי ג'יי אברהמס היו בעיקר עלטה ומסתורין, על מנת להפוך את הסרט לאירוע מיוחד, מסתורי ולהפתעה הגדולה, שגם הייתה מנת חלקה ואחד הקווים המנחים של עלילת הסרט. האימה היא אחד מסוגות רבות, בהן מתהדר הסרט הנוכחי והעיקרית שבהן היא סוגת המתח. בתור מותחן פסיכולוגי הוא פשוט נפלא ועונה בדיוק על כל הציפיות שהיו ממנו. המפלצת שכיכבה בסרט "קלוברפילד" מ-2008 רק מוזכרת באיזה שהוא רמז בכרזת הסרט ומזמינה את הצופים לתהות לגבי זהותה והאם היא אנושית ועוטה פני ג'ון גודמן או שמא ממנה מגן גודמן על שני הדיירים, אותם אסף אל בית המקלט התת קרקעי שלו.

פתיחת הסרט נעדרת כמעט כל אקספוזיציה קלאסית, ישנה נערה אשר נמלטת מחייה ומהחבר שלה (קולו של בראדלי קופר, בתפקיד הקצר והבלתי מורגש שלו אי פעם בשנות הזוהר שלו). היא נלכדת ומושמת בחדר אטום, קשורה למיטתה ופצועה באופן אשר מגביל את תנועותיה. "המסור", מישהו? בהמשך יגיע השובה שלה (גודמן) ויסביר לה שהכל למענה ולמען הגנתה מפני צרה איומה שתקפה את העולם שמעל פני השטח ומשם הסרט והגיבורה המרכזית שלו נכנסים לסחרור פסיכולוגי ולמשחק מוחות מרתק, שמגיע לפיקים מטורפים, אשר טורפים את הקלפים בכל פעם מחדש.


(כן, זהו זה... צריך להחליף נורה | צילום: יח"צ)

כנראה שזמן רב לא תיעתע מותחן קולנועי במוחות הצופים שלו כפי שהמותחן הזה עושה והוא עושה זאת באופן די ברור וגלוי ולא בצורה שתאלץ אתכם ללכת ולחקור אודות מסרים סמויים וניסיונות פענוח עלילתיים זמן רב אחרי הסרט (כמו ב"אויב" עם ג'ייק ג'ילנהול, למשל, או ב"כפיל" עם ג'סי אייזנברג). טרכטנברג, כאמור בסרטו העלילתי המלא והארוך הראשון, מפזר רמזים קטנים אשר מותירים את הצופה תוהה ומשתומם עד לכל אחת מנקודות השיא בכל הנוגע למתחולל מעל לפני השטח וגם בבטן האדמה ובעיקר לגבי הדמות, שדי גונבת את ההצגה - דמותו של ג'ון גודמן. גודמן באחד התפקידים האיכותיים שלו בשנים האחרונות מתפקד, לעיתים כאב דואג, לעיתים בתור מטורלל הזוי החושש מחייזרים ומלחמת חל"כ ולעיתים בתור סוציופת מטורף ומסוכן.

כל אותן החוויות שהוא מעניק לשוביו, כך הוא גם מעניק לצופים, שמגרדים בפדחתם ולא מצליחים להבין האם הוא המפלצת המדוברת או שמא הוא שומר ומגונן על "שבויו" מפני אחת כזו, השורצת ואורבת מעל לפני השטח. טרכטנברג נותן לתסריט שלו לחיות כל הזמן על הקצה ובכל פעם מערבל את חפיסת הקלפים ואת מחשבות הצופים, כמיטב מותחני השבי והמותחנים העלילתיים בכלל. העמימות אשר פוזרה לגבי תוכנו של הסרט ממשיכה, בקו ישיר, גם בתוך עלילת הסרט עצמה, ממש עד הרגעים האחרונים.

כל החיים הללו על הקצה מתאפשרים למרות שהעלילה מתרכזת באיזור אחד – בית המחסה התת קרקעי. כמו הצגת תיאטרון, עם אביזרים במה מרובים, הסרט מושך את שחקניו גם כן לתת הופעות שחיות על הקצה ומוציא את המיטב שבהם; גודמן, כאמור בתפקיד פשוט משובח ובאחת התצוגות הנפלאות ביותר שלו מזה שנים ולא שהיו חסרות לו כאלה, לוקח את כל תשומת הלב אליו ומשקלו הכבד הפיזי נותן את אותותיו גם במשקלו בסרט, למרות שהוא, כביכול, כוכב המשנה של הסרט. מרי אליזבת' ווינסטד, הדי אלמונית, נותנת תצוגה הירואית, לעיתים יותר מדי הירואית, אבל זה כחלק מהעצמה הנשית, ההולכת וגוברת בז'אנר האימה ובקולנוע ההוליוודי של השנים האחרונות. הצלע השלישית והבנאלית יחסית, מיוצגת על ידי ג'ון גלאגר ג'וניור הלא מוכר, שמגלם תפקיד פשוט יותר, אבל הכימיה שלו עם שני השחקנים האחרים מוציאה ממנו את המיטב והוא לא מפריע ואף מוסיף, כמובן, לתצוגת המשחק הכללית.


(אולי שמישהו יבוא להוציא את הדואר כבר | צילום: מתוך כרזת הסרט)

רגעי המתח והחרדה בסרט מופגים לא פעם ולא פעמיים על ידי אווירה משפחתית נעימה, אשר מועצמת במונטאז' מוסיקלי מחויך ואופטימי, שגם נגדע בעצמו על מנת לשחזר את העובדה שמדובר כאן במותחן מסחרר. בכל פעם כזו, הסרט מעניק בפני הצופה חוויית אוטוסטרדה עם מספר נתיבי יציאה אפשריים, כאשר הכביש, עליו מתגלגל הקרוואן המשפחתי הזה, מפוצל לשניים או שלושה נתיבי מחשבה, בעבור הצופה הטרוד והמנחש. כן, שבוע אחרי המפלה אצל מעריצי הקומיקס והמבקרים חדי הסכינים, זה הסרט שייזכר בתור הפנינה האפלולית של תחילת האביב וכן הדימיון ניצת, כאשר הסרט מסתיים, כפי שהתנהל ברובו ומעניק בורסת ניחושים להמשך הפרנצ'ייז "קלוברפילד", שמהמם את הצופים פעם שנייה ברציפות והמשך דרכם של טרכטנברג וחניכיו הירוקים. אומנם מאחורי הקלעים ובתפקיד מפיק בלבד, אבל ג'יי ג'יי אברהמס עושה זאת שוב ונותר לחכך כפות בהנאה וציפייה לפרויקט הבא שיישא את שם במאי/מפיק העל ההולך ומתהווה.