"גרימסבי": עלייתו של האח כהן

העולם לא באמת מתחלק לשני חלקים, שחלקם שרוף על סשה ברון כהן והחלק השני לא. אבל בוודאות ישנו חלק גדול בין צופי הקולנוע, אשר מתעב כל יצירה קולנועית שקשורה אל היהודי הכשר וממש לא בגלל מוצאו. יהיה אשר יהיה, אי אפשר להתווכח עם עובדות ועם מקוריות ומה שברון כהן עשה ב"בוראט" הייתה אחת הקומדיות החריפות, הבוטות והביקורתיות ביותר שנעשו בעשורים האחרונים. הקזחי החביב שילב בין סרקזם, שחיטת פרות קדושות ובין הומור שמתאים לכאלה שלא מחפשים תחכום מאחורי ההומור והלאה.

המקור ליצירותיו של ברון כהן היא תוכנית הטלוויזיה "עלי ג'י" ואחרי שהוא סיים למצות את כל הדמויות מהתוכנית וגם סיים למצות את כל עניין שילוב בין קולנוע עלילתי לבין סיטואציות אמיתיות של אנשים שלא מכירים (כי בינינו, מי כבר לא מכיר את הפנים האלה, בכל צורה שלא תבוא?), הוא עבר לקומדיות פרועות פרופר, בכל קומדיה הוא יוצק את מידת הביקורת המדודה שהוא רוצה להעביר ו... פשוט מתפרע, שובר את הכלים וממשיך עם הומור בוטה, גס וכזה שלא ישאיר אתכם אדישים.

בהקרנת הבכורה של הסרט חילקו כפכפי בית מלון ונתנו לצופים "להיכנס לנעליו של סשה ברון כהן", אבל מה שבאמת הם היו צריכים לחלק היו כדורים נגד כאב ראש, כאבי גרון וממחטות לניגוב הדמעות. זו בטוח לא הברקה בוראטית נוספת, אך בהחלט קפיצת מדרגה מה"דיקטטור" שהיה הפושר, מבחינה קומית, שבסרטי ברון כהן האחרונים.


(המשפחה הכי חשובה, אבל כמה? בחייאת ראבאק!)

הפעם אוכלוסיית המיקוד בה יתעלל (וגם יחבק) ברון כהן היא אוכלוסיית אנשי הצווארון הכחול, מעיר הנמל גרימסבי, שבאנגליה. יש להם עבודות בנמל, מסריחים מדגים וכמובן חובים קבוצת כדורגל מקומית ואוהדים "קלאסיים" אנגלים; קרי, חוליגנים שמנים, לוגמי בירה ובעלי תחרות סמויה מי יותר מטומטמם ומסריח מהשני.

קארל "נובי" בוצ'ר (סשה ברון כהן) הוא האידיוט המרכזי של העיר, חובק 11 ילדים פרועים וחסרי חינוך, אבל אוהבי משפחה. לנובי יש גם קיבעון לגבי מציאת אחיו האבוד, סבסטיאן "קודי" בוצ'ר, שלימים הפך להיות מרגל על, אבל מאיפה הוא ידע/יודע/יידע? על כן הוא יגרום לסיבוך על, אצל אחיו, מרגל וסוכן העל ויגרור אותו איתו להרפתקאה משותפת, כזו שלא הייתה לשניים מזה 28 שנים.

האמצעי הטכני המגניב של הסרט הוא ללא ספק מצלמת העין (GoPro בת'כלס), המופעלת כאשר הסוכן החובש אותה אומר "אדמה ירוקה", הצופה מקבל את החווייה המלאה הניבטת דרך עיניו של הסוכן, בין אם מדובר בלוחמה קרקעית מרשימה, יחסית לסרט קומדיה ובין אם, במעבר חד למדי, למבט של האח השני, במצבים אליהם הוא נקלע. עדיין במחלקת האמצעים הטכניים; סשה ברון כהן לוקח את ההילוכים האיטיים הדרמטיים לכיוונים המיוחדים שלו ובכל הילוך איטי הוא מביע את עצמו ואת הקומדיה המיוחדת שלו ופשוט קורע מצחוק דרך מגוון פרצופים והבעות.

ברון כהן, שכבר שחט שלל ממסדים אמריקאיים וגם עשה עלילתיים-קומיים לוקח הפעם משלב ז'אנרי ומערבב, כפי שהיה נהוג לא פעם ולא פעמיים בשנה האחרונה, בין ז'אנר סרטי ריגול לבין קומדיה פרועה (אבל ממש פרועה) ועושה זאת באופן קרוב לשלמות. האייקון של החוליגן הבריטי מתאפיין דרך הכרס וחולצת הנבחרת ההדוקה עליה, חריץ האינסטלציה הבלתי נגמר והכל בכיכובו של סשה הגאון כהן. הוא מתואר כאימבציל מושלם; חובב שתייה ונעדר משמעת כל שהיא, אבל עדיין מקבל את המחמאות השמאלציות לגבי אהבה, משפחה וכאלה שגורמים לך לרצות להקיא. אם זה לא גרם למישהו לאבד נוזלים מכיוון הפה, הוא יוכל להיעזר באיבוד נוזלים אחרים, אשר נכנסים לתמונה באחת הסצנות הבלתי אפשריות להכלה והקורעות מצחוק, שנראו על מסכי הקולנוע מזה שנים.


(מה אתה מסתכל בעיניים? ס'תכל למטה)

אם נעזוב לרגע בצד את מידת הביקורתיות המועטה כלפי שכונות העוני הגרימסביות וכלפי הממשל שלא מטפל וכנראה גם לא יטפל בהן, נותרנו עם קומדיה גסה, רדודה, בהמתית ומצחיקה עד דמעות. קיבלנו את מארק סטרונג הסופר רציני ואמין בתור בונד לעניים (ולכו תדעו, אולי זה מקדם אוצו במאבק מסוים על הבונד המקורי בעתיד).

איילה פישר, אשתו של...סשה ברון כהן, (נו בחייאת), פחות בפה של בעלה ויותר באוזנו של סטרונג וברון כהן משלים את התפקיד הקומי בעזרת חיקוי בונדי מקולקל ומתוקתק. גבורי סידיבה ורבל ווילסון, שלא מהססות להשתמש במה שהטבע נתן להן (והם המשיכו לקחת) על מנת לשכלל עוד קצת את סוג הקומדיה שתצחק על שמנות ועל אהבה לשמנות ויש גם הופעות אורח קטנות של איאן מקשיין ואנאבל וואליס (מ"פיקי בליינדרס") וכמובן פנלופה קרוז היפיפייה.

לואיס לטרייה שידוע יותר בזכות חיבתו והתמקצעותו בסרטי אקשן ("המשלח" הראשון והשני, "הענק הירוק" הכושל, "התנגשות הטיטאנים" המרהיב וגם "האשליה" המתחכם), לא זונח את מה שהתפרסם בזכותו, ביחד עם הגו-פרו בשלבים לא מעטים של הסרט, כאמור. לוחמה וסאטלה דרך עיניים שונות, הוא גם מנסה לרגש דרך פלאש בקים מרגשים ואפילו טיפה מצליח, עד עצירות קומיות שכמעט ומבטלות את הרגש. חסד שעושים ברון כהן ולטרייה לצופיהם הוא אורכו הקצר של הסרט, שבדיעבד מתגלה כחסד כפול. מה גם שלטרייה לא מלאה את צופיו באובר אורך סרט, אלא גם חוסך מהם אשפוז כפוי בבית חולים עקב כאבי ראש, בכי ופרצי צחוק בלתי נשלטים.

בשורה התחתונה, זו כנראה לא קומדיה לכל אחד ואחת, אבל מי שיודע לקראת מה הוא בא ולאן הוא הולך ויודע שבסרטים של ברון כהן יש לפחות סצנה חולנית אחת, שתחקק בזיכרון הקולקטיבי של הצופה. כאן הצופה יקבל שתי סצנות (עם הומאז' מסוים לסצנת הקרנף מ"אייס ונטורה 2") וקוצר נשימה מרוב צחוק ומי שחושב על סשה ברון כהן כאידיוט גמור ואנטי תזה לשחקן קולנוע, יכול לדפדף הלאה ולשכוח שאי פעם התקיים האיש.


(לאן נעלמה משיכת התחתונים?)

נ.ב:
אני רק שאלה/בקשה אחת קטנה:
מי שיודע לאן הלך לאיבוד הווג'י מהטריילר (ועוד כמה פרטים), מתבקש להחזיר את התחתונים המתוחים לבעליהם.