"אנומליסה": אנומליה אהובתי

"אנומליה", בפרשנותו המילונית, הוא מונח המשמש לתיאור חריגה וסטייה כלשהי מהנורמה או מחוק כלשהו במגוון תחומים, אי סדירות שקשה להסביר בכללים ותאוריות קיימות. כזה הוא צ'ארלי קאופמן, אחת הדמויות המעניינות שיש להוליווד להציע ולמכור לקהל הרחב ועדיין נחשב בגדר חריגה וסטייה מהנורמה, כיוון שאיננו מייצר תכנים הוליוודיים שגרתיים. הסרטים הקאופמנים הם בדרך כלל פרי עטו והוא אף ביים סרט אחד, בכיכובו של פיליפ סימור הופמן, זצ"ל, "סינקדוכה, ניו יורק" המאתגר והמרתק. הוא אחד התסריטאים הבודדים בהוליווד שכתב סרט על עצמו ושסוחף אחריו עדת מעריצים ונחשב לפנינה האיכותית של חובבי הקולנוע, באשר הם.

קאופמן מפנה, בסרט הנוכחי, את משאביו לכיוון הבובנאות ויוצר אנימציית סטופ-מושן, אבל כזו שרק תטעה לפי הז'אנר, המשויך, לעיתים באופן אוטומטי, עבור סרטי ילדים. המטרה של האנימציה הזו היא ליצור רובד המרכזי והוא הבנאליות וחוסר הזהות, אשר מתאר הסרט עבור צופיו וניבט מעיניי הגיבור הראשי שלו.

מייקל סטון (אותו מדבב דיוויד ת'ווליס) הוא כותב ספרי שיפור שירות עבור חברות אשר מעניקות שירותים טלפונייים ומוקדי תמיכה ללקוחות, הוא מלמד בספריו כיצד לנהוג בלקוח וכיצד להביט בו כחבר ומעבר להיותו מרשרש בדרך ודווקא השירותיות הבלתי פוסקת הופכת את כל הסובבים סביב הגיבור, בעיקר במקום נותן שירות כבית מלון, לבלתי נסבלים, שגרתיים ובנאליים עד מיאוס. הוא רואה את אותם הפרצופים, המחולקים באמצע ונראים מרחוק כחובשי משקפיים, הוא שומע את אותם קולות (טום נונן, אשר משלים את כל הקולות בסרט - גברים ונשים גם יחד) בוקעים מגרונות כל הסובבים אותו והוא חולם סיוטי בלהות על נותני שירות שרוצים אותו, פנים מתפרקות ומסדרונות אינסופיים.


(מי אמר למי? "כולכם אותו דבר")

כולם מתלחשים, כאשר הם רואים אותו ויש לו מעמד סלב מקומי, למרות שהוא במקור מבריטניה והביקור שלו הוא במלון בסינסינטי, אשר נקרא "פרגולי". שם המלון איננו חסר משמעות וקאופמן קרא אותו על שם "תסמונת פרגולי", אשר מי שסובל ממנה מתקשה להבחין בין בני אדם. קאופמן הסביר שמי שלוקה בתסמונת נוטה לחשוב שאנשים שונים הם בעצם אותו אדם ולכן השתמש בכך על מנת לתאר את שם המלון. מעבר לסבל הבלתי פוסק שבמסגרתו שומע סטון אנשים בעלי קול זהה וכולם נראים אותו הדבר, הוא מגיע למקום הכי גנרי ובעל מראה זהה כלפי פנים וחוץ: בית המלון. חדרים זהים, מסדרונות ארוכים וקלסטרופוביים, ללא סוף והתחלה ולך תחפש שם חבר מוכר.

סטון, כתוצאה משלל הבעיות שרצות בראשו, מנסה לשנות אווירה מדי פעם ומנסה לחפש חיבה מחודשת וריגושים חדשים אצל נשים אחרות, על אף היותו נשוי ואב לילד (סופר מעצבן וכמובן עם קול זהה לכל שאר הדמויות בסרט). קאופמן בונה סרט שלם בהילוך נמוך, אבל הוא עושה זאת באופן מופתי ויוצא דופן. קומי, מרגש ואף מלחיץ לעיתים לא רחוקות כלל. השיחות הגנריות והמשעממות ביותר והמצבים הרגילים ביותר הם אבני היסוד של הסרט. עירום מלא וסצנת סקס הכי בנאלית, מיסיונרית אבל גם הכי מרגשת, ראשונית וייחודית שיש, לא הדברים שאתם מצפים למצוא בסרט אנימציה בטכנולוגיית הסטופ-מושן, אבל בהחלט מצפים למצוא באחד מהסרטים של צ'ארלי קאופמן.


(בנות רק רוצות לכייף)

הגאולה לסיוט שממנו לא מצליח מייקל להתעורר מגיע, איך לא, דרך "מעריצה שרופה"; מנהלת במוקד שירות, לא כל כך יפה, לא בת 16, לא בתולה, ולמרות זאת מעלה עובש ומגדלת קורי עכביש אי שם בדרום גופה. ליסה (המגולמת על ידי ג'ניפר ג'ייסון ליי, ששותפה לשתי פצצות קולנועיות איכותיות השנה, ביחד עם "שמונת השנואים" של טרנטינו), זהו השם שיתגלגל ביחד עם האנומליה ויתאחד לכדי שם הסרט.

באופן סמלי, ליסה היא בדיוק האנומליה עבור מייקל, בעולם הדלוח והמשעמם שמטריף אותו לחלוטין, כל זאת למרות שליסה לא מרגישה הכי מיוחדת, אך בשביל מייקל היא יצירת מופת; יש לה קול ייחודי, פנים אחרות וההתאהבות מצידו של מייקל היא רק עניין של זמן.
הדופאמינים משתוללים ואחריהם הטסטוסטרון, שתי הישויות הבוגרות הללו כבר לא צריכות לשחק את משחק החיזור של הצעירים, אבל יש להם סיפור התאהבות פשוט מקסים, אשר מלווה בלא מעט אלמנטים שפושטים על צעירים ועל סתם אנשים בעת התאהבות.

שירים אינטימיים (וביצוע מרגש ומקסים של ג'ניפר ג'ייסון ליי, לשירה של סידני לאופר - Girls Just Want To Have Fun וגם אצל טרנטינו היא מעניקה מקולה לקטע שירה פשוט שובה), נשיקות קטנות וסקס פשוט נפלא וללא מונטאז' מיני מטריף של התעלסות מהסרטים. פשוט סקס רגיל, המזכיר סקס של פעם ראשונה בין בני זוג טריים, שבטעות מושכים בשיער, מקבלים מכה בראש, מתחילים מלמטה ועולים למעלה, כזה שיחזיר כל אחד ואחת מהצופים ללילות ארוכים של אהבה בוסרית.


(ואז הגיעה ליסה)

באהבה כמו באהבה, תהליך ההתיישנות קורה וקאופמן מתאר אותו בזירוז ואת הפחד ההולך ומשתלט מחדש, מחיי השגרה ומההתדרדרות בגרף המתון מטה, אשר מגיעה קצת אחרי אהבה יצרית וראשונית. כל אותם הדברים ששמים לב אליהם, אחרי שהאהבה מתמוססת וכל הייחודיות של דמות אחת, אשר הופכת לתמונת מראה של עוד מיליון בובות אחרות, הם חלק מהמשחק הקאופמני עם המוחות של צופיו.

קאופמן מאוד רוצה שנאמין שיש שבבי תקווה ברכבת הנוסעת הזו, שנקראת החיים, שיש דמויות שיכולות להיות שונות בקצת ובהרבה מכל הפרצופים הבלתי נגמרים והקולות הדומים, אבל עם זאת ובאותה הנשימה, הוא רץ מיד להזכיר שגם אותו המיוחדת ואותו המיוחד, יכולים לעבור כבהרף עין ואוזן ולהיות עוד קול ופרצוף בקהל. קאופמן עושה זאת באמביוולנטיות מובהקת, עם המון רגש וללא רגש בכלל וכפי שסרטו מרמז, בשמו, קאופמן עושה זאת דרך אנומליה ודרך ליסה, דרך הסטיות מהנורמה, שעוזרות לשמור על הנורמה.