"יחי הקיסר!": הקיסר חייב לצחוק

הפעם חובה להכניס את קומדיית אלפי המצבים ההוליוודיים של האחים כהן לתוך מסגרת מהחיים האמיתיים, נוכח המיקס הבלתי אפשרי של ערבוב מציאות ובדיון קולנועי, אבל נגיע לזה בהמשך. ראשית לסרט של האחים כהן; הם חזרו ואת העובדה הזו בלתי ניתן להפריך והם עושים זאת עם צוות ענק, מוכשר וכזה שחולק בנטל כמעט באופן שווה, מלבד ג'וש ברולין אשר ממותג בתור הכוכב הראשי, למרות שבפועל הוא מופיע בסרט בתור האיש הכי נחבא אל הכלים שיכול להיות באולפנים ההוליוודיים של שנות החמישים.

ההצדעה של האחים כהן לתור זהב הוליוודי היא שירת הלל, בעודם בוחנים יום בחייו של אחראי הפקות הוליוודי, אדי מניקס, אשר אותו מגלם ברולין הנפלא. ברולין הוא נוצרי טוב וממרק את מצפונו אחת ל-24 או 27 שעות אצל הכומר המקומי, כאשר מצפונו כולל גם את מצפון שלל כוכביו והאנשים איתם הוא עובד ועליהם הוא משתדל להגן ולשמור מפני עין הציבור הבוחנת, אשר מוכתבת וניבטת דרך עיניהן הרושפות והרכלניות של צמד תאומות, תואמות הדה הופר.

חייו של מניקס מקבלים תפניות בלתי צפויות, במהלך יום סוער אחד, אשר אותו הוא מתחיל ופותח בדיון על הצגתו של ישו ושל האל בהפקת ענק ששמה כשם סרטם של האחים כהן. בין לבין מניקס האומלל צריך להתמודד עם כוכב שנחטף על ידי חבורת תסריאטים פלספנים וקומוניסטים, להתמודד עם הנחתת כוכב מערבונים לסרט דרמה עם במאי איכות, להתמודד עם רכילאיות שמחפשות את הצהוב בשיניי כוכביו, כוכבת סוררת בהיריון התחלתי ועם הצעה אישית לחוזה ותנאים משופרים במקום אחר, הרחק מכל הבייביסיטר ההוליוודי הזה. הסרט של האחים כהן נהדר ומצטיין בניגודיות שלו ובסיטואציות הקומיות שהוא יוצר לכל דמות צידית, שמייצגת את תלאותיו ואשר עליה מופקד ואמון מניקס, הכוכב הראשי הבלתי מעורער.


(נו, באמת. יש לי משהו בין השיניים?)

ההתתנגשות בין שחקן סוג ז' והנחתתו המאולצת אצל במאי בריטי מוקפד ומתוקתק יוצרים קומדיה במיטבה, החוטפים המנומסים שמדברים על הטבה עם הפועלים הפשוטים, מגייסים למאבקם את הכוכב החטוף שלא מצליח להבין את אבסורד משכורתו הגבוהה אל מול האדם הפשוט, בו הוא תומך ללא סייג ואינו מבין את עצם היותו חלק משיטה קפיטליסטית עובדת. עצם בקשת הכופר, שהופך להיות סמלי בעיניי החוטפים הקומוניסטים מבטל את עצם פעולת החטיפה בעבור כסף. הרכילאיות שאינן מסכימות להיקרא רכילאיות, אנשי הדת אשר מקימים שיג ושיח על מיקומו של נציגם אצל האל, ג'רג' קלוני במשך סרט שלם בבגד רומי, כולם ועוד שלל מצבים שנראים כאילו נלקחו מכמה קומדיות מצבים הופכים את הסרט לתענוג קומי מעודן, דרך דיונים שנונים וטקסטים מבריקים.

כאילו בהזמנה, הופקה, במיוחד עבור כותב שורות אלו ועבור אולם מלא בדיזינגוף סנטר, קומדיית מצבים פרטית עבור הקרנת טרום הבכורה לסרטם של האחים כהן, ומעבר לדרך המייגעת, שיכלה להביא מפתח תקווה ליקנעם ובפועל התבצעה מפתח תקווה לחניית דיזינגוף סנטר. משם עוד 20 דקות קלילות לחיפוש חנייה (בתוך החניון!) וישיבה באיחור קליל של 20 דקות. השיא בהקרנת סרטם של האחים כהן הגיע כשעה מתחילתו והוא התאים את עצמו לקומדיית המצבים שהתרחשה על המסך, כאשר הסרט נעצר ל-20 דקות ופיצל את הצופים באופן מובהק, לכאלו שיעדיפו לבלות עם האחים כהן את חג הפסח לבין כאלו שדי עברו אורח בסרט.

לאחר דילול ראשוני, החליט המקרין להחזיר את הסרט סוף כל סוף... רק עשרים דקות אחורה – סינון שני, עוד אנשים נטשו וסירבו להמתין את הזמן הקולנועי המשתחזר, או אז, כבאורך פלא, דילג המקרין עוד 20 דקות ששברו את כותב שורות אלו וגרמו לכדי עלייה לתא ההקרנה ולהכוונה של המקרין המבוהל לדלג חזרה אל החלק הנכון (חמש דקות קדימה, אבל מי סופר), כאשר האורות כבו והסרט היה במקומו הנכון, אפשר היה לראות בדיוק את קהל חובבי הכהנים מתרווח לו מחדש וממתין, בהנאה ובעונג, לסיומו החוקי של הסרט בשעת לילה מאוחרת.


(לא, באמת...רבי, כומר וכומר פרוטסנטנטי היו כאן עכשיו | צילום: יח"צ)

חזרה לכהנים ולכוכבים; הסרט מלא אהבה ואהדה לקולנוע ולחיבתו הבלתי מוסברת של הכוכב הראשי לשמש שמרטף לכוכבי קולנוע סוררים ולהפקות הוליוודיות, שלא פשוט להפיקן. הדמות שלו היא דמות פטריארכלית מאידך גיסא, כאשר נכנסים לסלון ביתו, לאישה הכנועה הממתינה לו בביתו ומייעצת לו בקול ציפורי להיות בבית יותר, אך מצד שני יודעת ואומרת לו שיעשה הכל כפי שהוא יודע ומכיר, היא הרי רק ציפור קטנה המלחשת באוזנו. מניקס הוא מניפלטור ופטריארך גם בכל הנוגע לשמירה על התא המשפחתי והקולנועי שלו, אבל מהצד השני הוא נותן לכוכביו את כל מה שצריך בשביל שיהיו מרוצים, מטשטש את עקבותיהם מפני התקשורת ומדורי הרכילויות ועם הכל נותר נאמן למעסיקיו, למרות כל הבולשיט שהם מכריחים אותו לעשות, לייצר ולמכור הלאה לצופיו.

האמביוולנטיות והניגודיות הן כמרקחה בתוך ראשו ונפשו המיוסרים של מניקס, המצפוני מצד אחד וחסר המצפון מהצד השני. ואיך אפשר להימצא בסרט של ניגודים וראש בראש מבלי להשתמש בתפאורה הקלאסית של המלחמה הקרה, ההולכת ונרקמת ברקע ומביאה לשולחן הדיונים את המאבק הקומניזם בקפיטליזם, כאשר חוטפיו של ביירד וויטלוק (קלוני) מסבירים על מקומה של התעשייה ההוליוודית כאבן דרך קפיטליסטית, המשמרת אסקפיזם וסטטוס קוו. אי אפשר שלא להסתכל על סיפורו של דלטון טרמבו (אותו תוכלו לראות בדיוק עוד שבוע) ולא לתהות על הקשר בין שני הסרטים שעסקו בהדרת ורדיפת הקומוניסטים בתקופת המלחמה הקרה וכיצד השפיעו המהלכים על החזית ההוליוודית.

מעבר לברולין, שממש מגלם ישו מקומי עבור הדמויות הסובבות אותו, כאשר לוקח על עצמו יותר ממה שהוא יכול לשאת בפועל, הצוות של הכהנים כולל גם, כאמור, את קלוני וטילדה סווינטון בתפקיד כפול ונהדר, את סקרלט ג'והנסון ורייף פיינס בתפקידים קטנים ואיכותיים, אלדן ארנרייך, הפחות מוכר שגונב את ההצגה ממנוסים ממנו בתפקיד משובב נפש ומבדר במיוחד. הצמד של ג'אמפ סטריט בתפקידים קטנים גם הם; היל מרוט, עייף ומצוין וטייטום ההולך וקופץ עם עוד תפקיד שכולל ריקוד, לעוד במאים נחשבים, ממש טיפ-טיפה אחרי שהיה אצל טרנטינו, צ'אנינג טייטום ממשיך לנער את תדמית הרקדן החתיך שמשתתף בסרטי "מג'יק מייק" וסרטי ריקוד. הוא ממצב את עצמו לאט ובדרך בטוחה בצמרות הענפים ההוליוודיים.


(באמת? רק אני מריח את זה?)

ומעבר לשחקנים ההוליוודיים, אשר משתתפים בסרט, השחקנים המרכזיים, בהם משתמשים האחים כהן להניע את העלילה יותר מכל הם: הדת, הכלכלה והמאבק בין סמלי המעצמות: קפיטליזם לארצות הברית וקומוניזם לרוסיה. האחים כהן חוזרים, שלוש שנים אחרי לואין דייוויס המלנכולי והנהדר, עם קומדיה מופלאה שעוזרת להם לשמר סטטוס קוו בתור צמד הבמאים האיכותי והמשובח שהיו עד כה. המעריצים של האחים כהן בוודאי לא הולכים להתאכזב, אלא להתפנק מפנינה קומית משובחת, אשר כוללת את האלמנטים המבוימים, המצולמים, הטקסטואליים ואשר כוללת את השפע שיש לקאסט של האחים כהן להציע לקהל המצומצם של המעריצים וגם לקהל הרחב, שיידע להיות סבלני ליצירה הנהדרת הזו.