"דדפול": דדפול גרייט

מכונת השיווק והיח"צ לסרט סיימה את עבודתה המקדימה, דדפול הגיע - פסח עוד לא בא. ריאן ריינולדס כבר צולם בכל חג ובכל הזדמנות חגיגית אחרת בטיזרים, טריילרים ומה לא? הרשת כבר עייפה וכוססת ציפורניים, אבל אפשר לומר בפה מלא, שהציפייה השתלמה. מלבד אלף אלפי הבדלות של עידון, צילום, סגנון וז'אנר, יש לדדפול ול"איש שנולד מחדש" כמה קווים מקבילים עיקריים: עלילה תפלה ומשנית, הייפ וציפיות כמעט מופרזות, על סף המוגזמות ושחקן ראשי שמשווק (גם משווקים אותו וגם משווק לקהל) באגרסיביות (את הסרט או את הריצה לאוסקר).

בשני המקרים היה בור גדול מתחת שרק חיכה שהסולם הגבוה יקרוס תחת הציפיות המטורפות ובשני המקרים הבור התכסה בפלדת אל חלד והמשיך את צמיחתו של הסולם, כאשר הוא מחסם ומחזק אותו מעלה. גבירותיי ורבותיי, קבלו בבקשה את אחד הטובים והמצחיקים של סרטי מארוול ודווקא עם דגש נמוך על אפקטים מטורפים ועומס של דמויות לוחמים/נוקמים וכדומה. הדגש הוא על עוקצנות, דיבור ומחשבה מהירים ובדיחות מרושעות, גסות ומפולפלות ללא הרף; זו מכונת הירייה האמיתית של הסרט.

הפה של ריאן ריינולדס מחפה על כל פעם שבה הוא שוכח את תיק הנשקים שלו בבית/במונית או השד יודע איפה. אם יש מישהו שנולד לתפקיד הזה ולהפך, הרי זה המקרה הקלאסי המושלם, ריאן ריינולדס נולד לגלם את דדפול ואם בסרט הראשון של "וולברין: המקור", פיו נתפר וכמעט לא יצא להנות ממנו בתור ההברקה שהוא, הרי שהפעם כל העסק ניתן לריינולדס, על מנת שיוביל את המושכות לבדו.


(כל העיניים אליי)

ההצגה שלך, קח את ה"פקח הירוק" ואת כל הירידות עליך ובכלל, דחוף אותם לסרט ותמנף את זה לטובתך, זה בערך מה שנראה שמפיקי הסרט נתנו לאיש. הוא "הכוכב" ב-ה' הידיעה, אין מי שיגנוב ממנו; סיידקיקס חלשים מהאקס מן, שגם עליהם יש בדיחות פרטיות ופנימיות בסרט, נבל חלש ויותר מעצבן ופשוט שביל פתוח לריינולדס, לרוץ בו, לשסף, לירות ולספר בדיחות לשנייה בכמות הגדולה ביותר שהוא יכול לספק.

אם למישהו מגיע להוביל סרט בלוקבאסטר של גיבורי על, לגמרי לבד וגם לנחול הצלחה מסחררת, אין ספק שזהו ריינולדס המושמץ, בדרך כלל, על יכולות משחק או יכולות להוביל ולהיות כחלק מהשורה הראשונה. הוא חייב לומר את המילה האחרונה, בדיוק כמו דמותו ולא נותן לקריירה לגווע, בדיוק כמו לדמותו בסרט, שלא גוועת ולא מתה בשום אופן.

הסיפור הוא די פשוט, כפי שצוין קודם לכן, הוא אמנם לא מתחיל באופן פשוט וטים מילר, הבמאי (שלו זהו סרט הביכורים באורך מלא), משתמש במשחקי זמן על מנת לספר את סיפורו של דדפול. אם ראיתם את הטריילר(ים) וסביר להניח שלא הצלחתם לחמוק מהם, כמו חלק ניכר מאוכלוסיית העולם, אתם תדעו לזהות חלקים מרכזיים ומדליקים בסרט, אם לא, גודל ההפתעה וההומור הגס יהיו עצומים עבורכם.


(דדפול אמר להרים ידיים)

ובחזרה לסיפור; חייל לשעבר ובריון להשכרה בהווה מכיר אישה, האהבה גדולה, פורחת (ומינית מאוד ומוצגת) ואפילו היא מטונפת ו-ורבאלית ללא קץ, אך הכל נראה לקראת סופו, כאשר...הסרטן גודע את הכל, בהינף יד. ווייד ווילסון (הידוע בשמו החדש "דדפול") מצהיר ומשתדל להתנהג כדושבאג הגדול מכולם לפני שהוא מקבל כוחות מיוחדים ואחרי שהוא מקבל אותם הוא לא הופך להיות פחות דושבאג, ההפך הוא הנכון – הוא יוצא למסע שכל כולו דאגה עצמית והמונטאז' שלו לא מציג את נפלאות רכישת כוחותיו, אלא סדרת וגרונות נקרעים, ראשים עפים וחרבות מקצצות.

המסע האישי הוא מסע של נקמה נטו, כפי שכבר צוין, כל הסרט הוא סיפור של איש אחד וכל השאר מתנדף, מתפוצץ ומתרסק סביבו. אין רגע דל ללא בדיחות על מין, קולנוע (והוא לא מפסיק להביא רפרנסים לשחקנים, כולל עצמו, לדמויות ולשלל סרטים), תרבות נוכחית ואפילו בשלב מסוים זה נראה כאילו ריינולדס איבד את הבלמים והוא נותן למעריצים להיכנס איתו אל הסחרחרה המענגת שנקראת "הראש של ריאן ריינולדס". הוא עושה זאת דרך שבירת "קיר רביעי" ופנייה לקהל, כאמור דרך הומור עצמי והומור על כל הדברים שהקהל רוצה לשמוע עליהם וזה כבר מתחיל בכותרות הפתיחה ועוד לפני שהעלילה התחילה לרוץ.


(יש ערימה של דדפול בקולנוע)

למרות המאמץ המיוחד לרצות עוד קצת ולספר עוד בדיחה שתיכנס לרשימת קאלט, למרות המאמץ המופרז לעיתים, זה לא מוריד ולא גורע כהוא זה מיכולותיו של הסרט לבדר את צופיו, לענג אותם ולהפוך לאחד הסרטים המצחיקים, הגסים והמגניבים של השנה הנוכחית שרק החלה את פסיעותיה הקולנועיות ותיכף מתקרבת לסיכום זו שכבר ננעלה מאחוריה.
מעבר לג'ינה קארנו המתאבקת ומורנה באקארין היפיפייה, שלא הותירה חותם מיוחד, מנסה לעלות ולצמוח גם נבל עם מבטא בריטי ולא משכנע כל כך בתור נבל, בגילומו של אד סאקרין, שמעבר לזה שיש לדמותו שם נשי ועקב כך הוא היה מוכרח להיות מצויד בסופר כוח (שהוא בבסיסו אדישות), אין לו שום אלמנט מרושע מעניין ואין בו צורך אחר מעבר להיות פלקט גדול ואפרורי ברקע של דדפול האדום כדם.


(בעבר היו זמנים, שלא היינו מדברים)

ריינולדס מכער את עצמו ונראה כאילו ניק נולטי השתלט על גופו ופניו, אבל גם זה לא יעצור בעדו את ההצלחה המסחררת לסחוף את צופי האולם בצחוק חסר מעצורים ולייצר קומדיה שהכי רחוקה מפוליטיקלי קורטרט שהכרתם בשנים האחרונות. עם מיקס מוזיקלי מטורף וצוות חלש למדי ולא כל כך מוכר, בתור צוות מסייע, ריאן ריינולדס פוסע בשביל מדמם, בדרכו להפוך את הזיכיון הזה לזיכיון מנצח נוסף עבור "מארוול" ההולכת ומתעצמת ללא גבולות.
דדפול מצליח למצוא זמן, בתקופה עמוסת גיבורי על, לזרוח ולבלוט מעל הרבה גיבורי על עם כוחות מעניינים, עם הומור מעודן יותר ועם עלילה ואפקטים הרבה יותר טובים ורציניים משלו וזה בעצם סוד הקסם והכוח האמיתי שלו.