"טרמבו": תסריטאי מהסרטים

עוד שנייה טקס האוסקר כבר כאן, עוד שנייה ורבע השחקנים מתלבשים ועולים לסבב צילומים על השטיח האדום ורק רגע, חכו דקה לפני העלייה, מגיע אלינו אחד מהסרטים הטובים של השנה. דווקא לא כזה שזכה לעמוד עם עוד כמה חברים על פרס הסרט הטוב ביותר, אבל שם תלויים הסרטים בחבורת האליטיסטים שיושבים ומחליטים החלטות עבור הקהל.

מועמדות אחת יש לסרט, מועמדות לפרס השחקן הטוב ביותר ואם לא ליאו והבאז (המוצדק) שנוצר סביבו לפרס השחקן הטוב ביותר, בריאן קרנסטון מניף את הפסלון המוזהב אל על - גם בצדק. איזו שלמות של תפקיד, כמה זמן ו"שובר שורות" אחד, היה צריך לעבור בשביל שהשחקן הוותיק והכשרוני הזה יזכה להכרה אמיתית, דרך טייטלים או במקרה שלו, דרך מועמדות.

קרנסטון מחליק בשיא הטבעיות לתפקיד לא פשוט, של אחת מאושיות הקולנוע המובילות בתחילת המלחמה הקרה עם הרוסים: דלטון טרמבו. אדם שעירבב את הוליווד כל כך טוב, שטבעי היה אם הוא היה זה שכתב את התסריט על הסרט של עצמו באיזה שהוא שלב של חייו, לפני שנפטר מהתקף לב בשנת 1976.


(משדר לכם ישירות מבית המשפט | צילום: גטי אימג')

הסרט, בניגוד לסרטים אמריקאיים אחרים בנושא המקרתיזם, הוא יותר לאנשים חושבים, הוא בא באיחור מה, של שנים, לבטל את הדמוניזציה שעשו לחברי המפלגות הקומוניסטיות ועל הדרך שוחט כמה פרות הוליוודיות קדושות, מציג אותן באור מבזה ומזלזל ועורך תיקון מסוים לאלו שהוכנסו בכפייה לרשימה השחורה, בגלל דעות ומחשבות.

טרמבו הוא איש של מילים ומעשים; תסריטאי, נו... הוא משתמש באותו הכישרון בשביל לפוצץ בועה, בועת הדרת דיעות, שהשתמשה באזרחים אמריקאיים פשוטים על מנת להפחיד ולסמן, בתקופה מאוד בעייתית בספר דברי הימים של האומה הזו. אבל המלחמה, מלחמת ההתשה שלו ברוב אמריקאי, מתאפשרת, לא מעט ואפילו די הרבה, בזכות ממונו והדרך בה הוא המשיך לצבור אותו ואת הכוח שמגיע איתו. למרות שמקור ההדרה היה נעוץ בשלטונות והממשלה האמריקאית, הוא הצליח לפענח שיטה שתכריז אותו מנצח בטווח הארוך, גם אם זה אומר לסבול קצת באמצע, על בסיס אומנותי, אישי ומשפחתי.

סרט מבריק, עם קצב מסחרר וקצת מפתיע שמי שביים אותו היה עד עתה אחראי בעיקר על קומדיות מטופשות, במהלך השנים האחרונות: ג'יי רואץ', אשר הביא בין היתר את "אוסטין פאוארס" ו-"פגוש את ההורים". רואץ' מביים את קרנסטון ועוד שורה ענפה של שחקנים מהשורה הראשונה, שנותנים לסרט הזה את הקסם ההוליוודי לו הוא זקוק ובונים אמינות גבוהה, בין היתר בזכות הקאסט והסיפור המדהים, סיפורו של דלטון טרמבו, חד הלשון.


(מי קרא לדיווה? | צילום: גטי אימג')

הלן מירן נכנסת לנעליה של הדה הופר, רכילאית בעלת השפעה ובוחשת בקנה מידה בין לאומי. הופר ודמויות כג'ון וויין (שיוצא פה הכי רע שאפשר ומגולם על ידי דיוויד ג'יימס אליוט האלמוני), קירק דאגלס (מגולם על ידי דין או'גורמן האלמוני, גם הוא) והבמאי אוטו פרמינגר (כריסטיאן ברקל) מוכיחים כמה כוח אחזה התעשייה ההוליוודית באותן השנים ולמה בעצם תלו על גרדום תקשורתי עשירייה מובילה מהתעשייה הקולנועית, למען יראו, ייראו ויושפעו מהגורמים הנכונים. מעבר למירן המשובחת, משתתפים גם ג'ון גודמן הנפלא, דיאן ליין המצוינת, לואיס סי.קיי השוצף, אל פנינג ואפילו אדוול אקינו-אגבז' (אדביזי הבלתי נשכח בעוד תפקיד בבית כלא).

מעל כולם זורח, פשוט זורח, קרנסטון באחד מתפקידי חייו ומתאים את עצמו, במשחק נפלא, סוער ואמין לגילום דמותו הייחודית של טרמבו. הוא כבר תוגמל במועמדות לגלובוס הזהב על שחקן מוביל בסרט דרמטי (גלובוס הזהב והקטגוריות שלהם) וכעת, ממש עוד שלושה ימים, לערך, הוא עומד לשמוע את שמו נקרא ביחד עם שאר המועמדים לפרס השחקן הטוב ביותר של השנה. הזכייה לא תדבק, כנראה, בבריאן קרנסטון המצוין, אבל בהחלט אפשר וניתן לצפות, שאחרי הסרט הזה הוא ימשיך את פריחתו המחודשת, שקיבלה האצה מטורפת בזכות "שובר שורות" ותפקידו הבלתי נשכח בתור וולטר ווייט.


(ככה ייראה הפרצוף בסוף טקס האוסקר | צילום: גטי אימג')

המשך ישיר לשנת הסיפורים ה"חשובים" שהוליווד מקפידה לייצר עבורינו וסרט שמבוצע באופן יוצא מן הכלל, אמין ומדויק למדי, עם שחקן אחד שבאמת היה דרגה וחצי מעל שאר עמיתיו לקאסט ועם סיפור אמיתי על תסריטאי אחד שהיה דרגה וחצי מעל כל חבריו בהוליווד באותה התקופה, הן מבחינת כתיבה והן מבחינת סיבובים מוסריים לפניה של הוליווד ואמריקה כולה.