הנה הם באים, הגריאטרים

"סבתא" – סבתא זפטה
"הצעיר הוא בעל עיניים טובות יותר, אך הזקן מיטיב לראות ממנו" - הנרייטה סולד.

זהו בדיוק הסיפור, במשפט אחד מקוצר ומדויק; סבתא שאוחזת בידיי נכדתה ומראה לה דרך, בה צעדה כבר בעבר. אז מי אם היא בעצמה עדיין נושאת בחובה חרטות וחובות מהעבר? סבתא זפטה, אל (לילי טומלין); משוררת, פמיניסטית ולסבית מוצהרת, פותחת את הסרט בסצנת פרידה כואבת מחברתה הצעירה בדור או שניים (ג'ודי גריר הנהדרת). אל יודעת שהיא, בייסודה, חרא של בן אדם - מי שהשלים עם זה כבר סובל אותה עד הסוף ומי שלא, חבל.


(תביא את הכסף, או שיוולד פה תינוק)

האישה הוולגרית, קשת העורף והנפש מקבלת ביקור נוסף, כמה דקות אחרי הפרידה, מנכדתה המתולתלת וקלת הראש, אשר מסבירה לה שהיא בהיריון והיא חייבת לבצע הפלה. אין לה גרוש על הנשמה, אבל תור להפלה כבר יש והוא בערב אותו היום. השתיים חייבות לגייס כ-600 דולר לביצוע ההליך הכואב ובגלל ששתיהן מרוששות, הן יוצאות למסע די קצרצר, שאורך פחות מחצי יום (וכשעה ורבע, סה"כ – איזה כיף שיש סרטים שיודעים להגיע לעניין בפחות משעתיים פלוס).

האינדי הקומי והקליל הזה הוא פשוט פנינה בנוף עמוס דקות, גיבורי על ונושאים "חשובים". הוא פוזל הצידה למיני דרמה משפחתית, סרט מסע וקצת תובנות על פמיניזם. הסרט לא בא להטיף מוסר כנגד ההפלות של ילדות קטנות, שמתעברות בטעות אנוש וקלות דעת, הוא דווקא מגיע להטיף קצת למקור, להורים שלא מחנכים או לא נמצאים במקום בשביל היד המכוונת.

הסבתא, במקרה הזה, גידלה את בתה על ברכי חינוך פמיניסטי-לסבי ועם שותפה לחיים ולא עם גבר. כך גם הסרט, מציג נשים חזקות וגברים רופסים (דוגמת ג'ון צ'ו, בתור מנהל בית קפה חלשלוש) או כאלו הנראים קשוחים, אך הם רגישים ופריכים מבפנים (סאם אליוט, בתור האקס המיתולוגי של אל, טרום תקופת הלסביות שלה). המיזנטרופיה, הפמיניזם הבוער והאהבה לנכדה והרצון ללמד אותה תורת חיים ולקח מטעויות העבר יהיו הקווים המנחים שלכם למשך 75 דקות מסע של ניעור שלדים וותיקים (מאוד) בארונה של הגיבורה הראשית.

מעבר לנכדה הצעירה, השקועה במצוקה, שתי הדמויות הנשיות, אשר נמצאות מעליה הן דמויות בעלות עוצמות, מוחצנות בעיקר. סבתא שלא מאמינה בחובות וכרטיסי אשראי, דבר שחוזר מהר לנגוס בישבנה והאמא (מרשה גיי הארדן), אשת עסקים כוחנית ומפחידה, שגורמת, בעקיפין למסע הזה להתרחש, עקב חוסר הרצון להגיע אליה לתחינה ובקשת עזרה.


(אז למה לא רצית לעשות טיול איתי? צילום: גטי אימג')

ג'ון ווייץ, שסרט הביכורים שלו הפך לקאלט בעיניהם של צופים צעירים רבים וקראו לו "אמריקן פאי", הוא הבמאי של הסרט הנוכחי ומוכיח שהשנים עשו לו רק טוב. הסרט הזה משלב בין עולמות צעירים ובעיקר בין עולם הזקנה ודן בתובנות שאנשים מבוגרים מבינים ממרום שנותיהם, מההנאות הקטנות והגדולות, שיש לאנשים מבוגרים וכמובן על תיעוב מסוים לצעירים, שעדיין חיים את חייהם מחוסרי הבעיות המשמעותיות והרציניות. הסרט הזה גם דן במערכות יחסים, בין אמהות לבנותיהן, בן סבתות לנכדותיהן וגם במערכות יחסים זוגיות, בין אם בין גבר לאישה או בעיקר בין אישה לאישה.

דוגמא מושלמת כיצד מייצרים סרט באורך קצר, אשר מוכתב מעלילה עם אופי ואורך קצר ועדיין נראה נהדר, משוחק נהדר ומבוים נהדר. סרט שמצליח לגעת ברגשות, להצחיק, מתקרב ומתרחק בו זמנית אל הצופה. לילי טומלין כבר זוכתה במועמדות, עקב משחקה הנהדר בסרט הנוכחי והפסידה את פרס גלובוס הזהב של השחקנית הטובה ביותר לג'ניפר לורנס, האחת והיחידה. באוסקר הם לא יזכו, כאמור לאזכור מיוחד, אבל זהו סרט שממש לא כדאי להחמיץ, בגלל המשחק, האנושיות שבו והסיפור המקסים והקצרצר שנרקם במהלכו.

"45 שנים" – אוקיינוס מפריד ביניהם
"הטרגדיה של החיים היא שאנו נעשים זקנים מוקדם מדי וחכמים מאוחר מדי" - בנג'מין פרנקלין.

הזקנה והפנסיה כבר כאן ולא מעט לקחים מתחילים להילמד בשלב מאוחר מדי אצל זוג הזקנים הפנסיונרים, אשר מוצג בסרטו של אנדרו היי . לא הסרט הכי קל לעיכול או לצפייה, אבל פנינה בריטית מנצחת, אשר מובלת על ידי שני שחקנים ותיקים ומצוינים, אשר משייטים את הספינה ליעדים המבטיחים לה הכרה ותשומת לב ראויה בעולם הקולנוע העמוס לעייפה בסרטים שמעניקים את הפוקוס לסאונד ו-וויזואליות.

שרלוט רמפלינג וטום קורטני מגלמים זוג פנסיונרים, בעלי שגרה יומית קבועה ובלתי ניתנת לנגיעה. השניים מתכננים את חגיגות 45 שנות נישואיהם, מספר יוצא דופן ולא עגול, עקב מחלתו של הבעל חמש שנים קודם לכן ונדמה שימות השבוע מתכנסים לקראת אותה החגיגה, אלמלא קבלת מכתב משוויץ הרחוקה, שמבשר לבעל על מציאת גופת זוגתו הקודמת, שקפאה למוות 50 שנים קודם לכן.


(איזו פעילות אקסטרים נעשה היום? | צילום: יח"צ)

פיסת האינפורמציה הרגישה הזו מכה גלים בסירה השקטה, שהיא מערכת היחסים היציבה והשגרתית של בני הזוג. הפרט המדובר לוקח את בני הזוג לניסיון שחזור חסר תקנה, למחשבות ערטילאיות לגבי מה היה קורה אם דברים היו קורים אחרת. ההשלמה וחוסר ההשלמה מהצד השני נותנים אותותיהם על בני הזוג והתנהגותם פורצת את החיים השקטים והמשעממים שחיו עד כה.

הבימוי, הקצב והלך הרוח של הסרט מתנהלים על מי מנוחות, אך לא מסתירים את הסערה הפנימית שבקרב כל אחד מבני הזוג ולא מוותרים על הצגת השבר ההולך ומעמיק בין השניים, ההולכים לקראת חגיגות 45 שנות נישואיהם. המספר הלא שגרתי הזה, הלא עגול, מסמל גם את המצב הלא שגרתי ולא אופטימלי שמתבקע עקב התגלית, עליה מתבשר הבעל בתחילת הסרט. העובדה ששלד ישן מהעבר מעיב על שמחה הולכת ומתקרבת, בונה את העלילה ואת התנהגות שני בני הזוג המבוגרים.

המשחק של קורטני ורמפלינג נהדר ומשקף את הלך הרוח בו נמצאות הדמויות המרכזיות. הם לא רוצים לשבור את השגרה, אך פשוט לא מסוגלים לשקר זה לזו ולעצמם, נוכח השינוי, שנראה מינורי, בתחילה. אנדרו היי, במאי הסרט מגיש את כל אותם העימותים בין השניים בצורה עדינה, איטית ומהורהרת, כאילו הכל תיכף ישוב למי מנוחות, לאותו הקצב, במסגרתו מתנהל כל הסרט. הטלטלות הן כסערות ממוקדות בלב ים, החזרה היא די מהירה, למצב שגרה ושקט, אבל בין לבין מכונסים בינם ובין עצמם השניים ומתקשים לחזור למצב הרגיל, למרות שמדי פעם הם מפטירים ואומרים זאת לעצמם ולבן הזוג שמולם.


(נו, תתקדמי, לא לפגר הרבה מאחור | צילום: גטי אימג')

הסיקוונס האחרון הוא מרגש ומרגיז בו זמנית, הוא דואלי, כי כאשר הכל נראה מתנרמל שוב, עבור אחד הצדדים, הצד השני עדיין מצוי בשיא שיאה של סערת הרגשות. את הסרט הזה צריך לראות בסטייט אוף מיינד שונה לגמרי, הוא לא מתאר אהבה ואכזבה צעירה, למרות הישענות חזקה עליהם, הוא לוקח את עצמו בקצב פנסיונרי, נטול הילדים שמוסיפים לקלחת ועם זאת הוא לא מפסיק להשתמש באלמנטים מסרטי אהבה צעירים, כולל סצנת קיום יחסי מין, שבזמן אחר וגיל אחר הייתה נראית שונה בתכלית. אבל זה בעצם מה שהיי ושחקניו מגיעים לספר לנו, הזקנה והפרישה היא לא תמיד ההתרה שכולם מחפשים, אי אפשר לתקן עם אמצעים מלאכותיים וקרעים מהעבר קשה למרוח עם שכבות דבק, גס וחזק ככל שיהיה.

האזכור היחיד של הסרט הזה בטקס פרסי האוקסר יהיה בזכות המועמדות שניתנה לשרלוט רמפלינג על משחקה המרגש והנהדר בסרט, אבל אל תתנו לדרמה הדוממת הזו לחמוק מתחת לרדאר, כי הדיון המלנכולי אותו יוצר הסרט ראוי לצפייה ולשבחים ובעיקר בזכות השחקנים הראשיים שלו.