"נעלמים": משוואה בנעלם אחד

2015 הייתה שנה חלשה לניקולס קייג', רק שני סרטים בפילמוגרפיה ההולכת ומצטברת, ללא אבחנה, של השחקן שהפך להיות סמל לבינוניות. רק לשם השוואה, בשנת 2014 הוא ייצר ארבעה סרטים, שהציון הממוצע שלהם בקושי מגרד את הציון ארבע, המעליב והמביך. כך הוא מתקדם לאיטו, מסמן נקודת מפנה אחת לכמה שנים (האחרונה הייתה בשנת 2013, בסרט האינדי המשובח: "ג'ו", שכולם חשבו שניק קייג' חוזר, עם משחק מופלא) וחוזר לדשדש בבינוניות, על תהום השכחה והאבסורד.

ואם כבר ללכת על סרטים בינוניים או גרועים מראש, אז למה לא לעשות את זה בז'אנר, שבדרך כלל מייצר אותם ככה - ז'אנר סרטי האימה. זה היה אך טבעי שקייג' יעביר את מיטלטליו מסרטים בינוניים, לסרטים שמראש מוגדרים כבינוניים. בז'אנר סרטי האימה אפשר לומר שהרמת הידיים מתבצעת מראש ואם תזכה למחמאה, הוצאת את המקסימום מהמינימום.

מצער לראות את הפסים עליהם עלה מסלול הקריירה של קייג', אבל מי ששומר אמונים, רוצה לעיתים לראות מה מעולל השחקן המפואר לשעבר. המפיצים הישראלים שוב כושלים עם שם הסרט והופכים אותו לשם גנרי לחלוטין, לעומת זה הייחודי, המקורי שמציג הסרט.


(רוצה להיות הצלם בסרט הבא שלי? | צילום: גטי אימג')

הסיפור די פשוט, אב שעובד קשה על מנת לקבל קביעות בעבודתו הוא נוכח-נפקד בחיי בנו. התמונות הקבועות של ילד המחכה לאביו בשביל לעשות פעולה כלשהי והאמא הכועסת כבר מוכרים מעוד אלף ואחד סרטים אחרים. בפעם אחת, שהאב מפצה את בנו הוא מצליח איכשהו להיכשל בזה ומאבד אותו, לא לפני שהבן שואל אותו "האם אפשר לשלם לרוח?" (שהוא שם הסרט המקורי) ומשם מתחיל המרדף אחרי שביבי רמזים למקום הימצאותו של הבן, גם כשנה לאחר מקרה ההיעלמות.

בסיפור המקדים אנחנו מקבלים פעימות נמוכות מאוד בטעם אימה, אבל ככל שנכנסים יותר לקרביים של הסרט, כך תופס אלמנט האימה עוד ועוד תאוצה והבהלות/הפחדות נושנות נכנסות לתוקף. הסרט מדבר על חרדות הוריות, של איבוד ופגיעה בילד, כמו עוד אלפי סרטי אימה שקדמו לו וכמו עוד עשרות שעשו את זה טוב יותר.

בעוד החלק הראשון עוד נע במתכונת סבירה של ז'אנר אימה, מבוסס על רוחות, השליש האחרון של הסרט קצת מאבד את הכיוון; מגזים ונהיה מופרך למדי, בעוד הסרט לא מצליח להבין ולהכריז כי הוא משתייך לתת ז'אנר של רוחות או גירוש שדים וגם ניכרת בו הגזמה פראית, למה שהיה די מדוד וקצוב עד כה. כלומר, הוא פועל לפי חוקיות, אבל דווקא ניכרת היחלשות תסריטאית והיחלשות, מבחינת השכנוע במשחק של קייג' והצוות לצידו.

שרה וויין קוליאס, פליטה נוספת של "נמלטים״" (דוקטור שרה טנקרדי הסקסית) ממשיכה בקו הקריירה המדשדשת של יוצאי הסדרה ותורמת משחק סביר ותו לא. ליריק בנט, הזכור לרבים בתפקידיו מסרטי המסור, חוזר לתפקיד בלשי די דלוח ובנאלי והילד הקטן, המגולם על ידי ג'ק פולטון, גם רשם לעצמו שנה עמוסה ומלאת תפקידים קטנים, כאשר השתתף בפרויקטים זניחים כמו הנוכחי, ב"פיקסלים" של סנדלר ובפרויקטים שאפתניים יותר, דוגמת "חדר" המועמד לכמה וכמה אוסקרים השנה.


(עכשיו צריך לצבוע בפנים וזה מושלם | צילום: גטי אימג')

ניקולס קייג' והימים היפים שלו עברו, עד לרגע שהוא עצמו יחליט להחיות ולהפעים אותם מחדש, דבר שברור לכולם, כולל לשחקן עצמו, אבל כנראה שההעדפה שלו היא להמשיך לשייט על אוטומט ולהכניס כסף לחשבון. בכל מקרה, התפקידים השוליים והחלשים, אותם הוא מוסיף לפילמוגרפיה שלו, ממשיכים להערם זה על גבי זה ונראה שכולם כבר השלימו עם הבינוניות ומטה, שהשחקן הזה מעדיף כיום.

סרט אימה בינוני ולא רע, שנראה כמו עוד אחת מאבני הדרך השליליות של ניקולס קייג', אדם שיכול היה להיות אגדה, במונחים הוליוודיים ועכשיו מנסה להיות אגדת גרוטסקה באותו ספר המונחים.