"האיש שנולד מחדש": הולך להיוולד לכם אוסקר

גבירותיי ורבותיי, הרשו לנו להציג את המנצח הגדול לטקס האוסקר. לא, האוסקר לא נגמר זה עתה, אבל מי שזה עתה סיים את הצפייה בסרטו החדש של אלחנדרו גונזלס איניאריטו כנראה כבר יודע לבד שהוא צפה בכמה מהקטגוריות בין שלל הפסלונים שננעלו עבור הסרט בכיכובם של ליאונרדו דיקפריו וטום הארדי. כל מילה שנאמרה, נשפכה וזרמה לכיוונו של הסרט הזה היא פשוט מוצדקת. הסרט הטוב ביותר של השנה, האיכותי, המדויק, המרשים והריאליסטי. המשחק המשובח ביותר מצוות שחקנים, שחירף נפשו בשביל להביא לצופים את הדבר הכי קרוב למציאות.

אין כתבה שנערכה עם חבר מהצוות של הסרט, שלא דיברה על תנאי מזג האוויר ועל ההערצה והערכה לשחקן הראשי שכמעט התאבד על הסט והוא מבחינתו ימשיך לטעון שכל זה לא בשביל הפסלון, אבל אנחנו, הצופים והמעריצים הנאמנים למשחקו, נלך עם לפידים בוערים לשרוף את השטיח האדום, במקרה והוא לא יזכה בפסלון המוזהב עבור הקטגוריה של השחקן הראשי הפעם.

התחשבנות ההוליוודית מזכירה לא מעט פעמים את כר הדשא במגרש הכדורגל והיכן שהשופט נתן פנדל או כרטיס לא מוצדק, הוא יחזיר גם לשחקני היריבה המקופחים בהמשך - פנקסנות נקרא התת ז'אנר הספורטיבי הזה וגם בהוליווד, על לא מעט תפקידים שכבר יכלו להעניק לדיקפריו את הפסלון ולא העניקו, יעניק התפקיד הנוכחי ולא רק מטעמי פנקסנות.


(תקשיבו טוב, אוסקר ראשון לשניכם אוטוטו מגיע | צילום גטי אימג')

12 מועמדויות! כן, קראתם נכון. 12! תריסר, עשר ועוד שתיים, איך שלא תגידו את זה, תגיעו למספר הגדול רק של המועמדויות.

אפשר לומר בביטחון כמעט מלא שהסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, הצילום הטוב ביותר וגם השחקן ושחקן המשנה הטובים ביותר אמורים להגיע מכאן. אי אפשר לנצח את ההופעה של דיקפריו, בלתי אפשרי להביס את האיכויות של טום הארדי ואת מי שהביאם עד הלום, בעמדת הבמאי והשתמש ביכולות המופלאות של עמנואל "צ'יבו" לובצקי, הצלם, שפשוט כדאי לדבר עליו כמכונת אוסקרים מהלכת של זוויות צילום ושוטים ארוכים.

לובצקי כבר אחרי שני אוסקרים רצופים בזכות "כוח משיכה" של קוארון ו"בירדמן" של איניאריטו; המקסיקנים שולטים ומייצרים איכויות נדירות. אף אחד לא יכול לשכוח את הצילום החללי הריאליסטי ועוצר הנשימה מ"כוח המשיכה", ובאותה הנשימה גם אי אפשר לשכוח את המיומנות שהפגין מאחורי המצלמה במה שנראה כמו שוט אחד ארוך ובלתי פוסק, עם קיטון ב"בירדמן". גם הפעם לובצקי לוקח את יכולותיו לקצה גבול היכולת בצילומי קרבות מול איתני טבע, מול בני האדם ובין האדם לבין עצמו, בשוטים ארוכים שפשוט שמים את הצופה בתוך הסרט והופכים אותו לחלק מהחוויה ולא בתור מביט מהצד.

אין הרבה סרטים שהציפיות אליהם מיישרות קו עם מה שמתקבל הלכה למעשה, במקרה הנוכחי נדמה שהסרט אפילו טיפס טיפה מעל הציפיות שנוצרו ונתן אגרוף מוחץ לכל מי שהעז להביע שמץ שמצו של ספק, לגבי התוצאה הסופית. איניאריטו, קיבל הצתה מחדש לקריירה שלו עם הגעתו של לובצקי והשנתיים האחרונות והפירות של השניים מרגישות כאילו לובצקי לחץ לקריירה של איניאריטו על נייטרוס והטיס את שניהם למחוזות מופלאים ופלאיים, שקשה היה לחשוב עליהם עד לפני שנתיים-שלוש.

הבמאי המקסיקני ודיקפריו הציגו זוגיות דביקה מעל במת טקס גלובוס הזהב ואתם הולכים לקבל את כל זה בשידור חוזר גם בטקס החשוב והנחשב מכולם, מכיוון שפשוט אי אפשר לומר מילה אחרת מעבר לנסיונות הצדקה לזכייה השלישית ברציפות של לובצקי, השנייה ברציפות של איניאריטו, והזכייה הראשונה בתולדותיו של דיקפריו - האנדרייטד ההוליוודי שיהפוך, סוף כל סוף, את הקערה על פיה.


(תסתכל לי בעיניים ותבין...אני רעב!)

הסיפור מתמקד בניסיונות הישרדותו של יו גלאס, אב לבן תערובת ומוביל משלחת סוחרי פרוות. המשלחת מותקפת על ידי אינדיאנים והשיירים האנושיים שלה מנסים לחזור הביתה. גלאס מותקף על ידי דוב (עוד נחזור לשם בהמשך), נפצע קשה ומתקרב למותו ומשלחתו מחליטה שהחצי פגר, שהוא הפך להיות, מעכב את הגעתם ליעד המבוקש ולכן הם גוזרים אותו החוצה וראש המשלחת (דומנל גליסון הנוסק ללא הפסקה) משאיר אותו תחת השגחת שלושה: הוק, בנו, ג'ים בריג'ר (וויל פולטר הנהדר שכבר העיד על עצמו שהתפקיד וההפקה היוו קפיצה משולשת לקריירה שלו) וג'ון פיצג'ראלד (מגולם על ידי טום הארדי, עליו ריירנו מעט ועוד נרייר עליו שוב בהמשך), שרק מחכה להתפגרות של גלאס ואף מנסה, מצידו לתת דחיפה קטנה משלו ולחזור הביתה ל...כלום ואולי קצת כסף.

הסיפור פשוט, מוסר השכל מסובך ועמוק לא תמצאו פה, פשוט רצון להישרדותו של אדם, המונע בעיקר מנקמה. יש קצת אינדיאנים, צרפתים, כבוד רמוס ובצע כסף, אבל הם ממש נושאי צד, לעלילה האיטית, עוכרת השלווה והמצולמת באופן ייחודי ויוצא דופן, שמדגיש את האהבה לטבע והיראה ממנו באותה הנשימה. עבודת המצלמה של לוביצקי, היא חלק מקונספט ריאליסטי, שמנסה להנחיל איניאריטו עבור צופיו. המצלמה המשוטטת בין הדמויות, מבלי לחתוך, היא רק נדבך אחד והכנה לפני רגעי השיא כמו עם הסצנה המחרפנת של גלאס מול הדב.

ירטוט בחרדה וירים את ידו מי שקצת חושש לשים את בובת הדובי המתוקה ליד הילד שלו, אחרי צפייה בדב הגריזלי שמשסף, נושך, נושף ומעיף את גלאס לכל כיוון אפשרי. סצנה שאשכרה גורמת לצופה להתכווץ בכסאו, להסיט מבט ולשלוח יד קדימה ולגונן על עצמו מפני המתקפה המרושעת וכל זה, תאמינו או לא, ללא תלת מימד.


(לקח קשה את הקטע עם הדב | צילום: יח"צ)

סצנת הדוב היא אחד מהשיאים הריאליסטיים של הסרט, אחריו השוטים הארוכים לכל תלאותיו של גלאס, ממשיכים לככב ולהוביל את הסרט למחוז חפצו - הפסלון המוזהב. המאבק של גלאס, הוא לא רק מול החיה, אלא מול מה שהיא גם מייצגת באופי האדם, ושם מתייצב מאבקו מול היריב האולטימטיבי של הסרט, שכל כך שונה ממנו, אבל ניחן באותן תכונות חייתיות: הישרדות למרות הכל.

המאבק מול איתני הטבע משותף לשניים, המאבק מול בני אדם אחרים (שבטים אינדיאנים פראיים הרודפים אותם במהלך כל הסרט) משותף גם הוא והמאבק הפרטי בין השניים הוא הנושא המרכזי, שעולה לדרגות של אומנות לקראת סיום הסרט. השוני ביניהם קיצוני, פיצג'ראלד הדברן מול גלאס השתקן. רודף בצע כסף וזאב בודד מול איש משפחה, אב לבן תערובת ואיש בעל אמות מוסר גבוהות, סוג של איוב, מושלג זקן, מעונה וסובל לאורך כל שלב ושלב של הסרט.

ולשניים מגיע הפרס בתפקיד שלהם, דיקפריו מעביר הרבה שלבים של הסרט דרך מבטים, חרחורים וניסיונות נשימה, מרשים גם ללא מילים, בסבל תחת כפותיו של הדב הפראי וגם אחר כך, שהוא הופך לסוג של פרא בעצמו, בניסיון להשיג את הנקמה המיוחלת ביריבו האנושי.

הארדי, לעומת זאת, שותף לשניים מהסרטים העצומים של השנה הקולנועית המבורכת הזו ואחרי שהיה שותף לא כל כך מורגש (למרות תפקיד ראשי) להופעה הוויזואלית המרשימה שהפיל עלינו ג'ורג' מילר בתחילת השנה ב"מקס הזועם" הוא הופך להיות הרבה יותר אפקטיבי ומרשים בסרט הנוכחי, כאשר הוא ממצב את עצמו בתור אחד מהנבלים הדוחים של העשורים האחרונים ומצרף אותו לרשימת הנבלים המרשימים שגילם בתקופה האחרונה (ביין מ"האביר האפל", אלפי סולומונס מ"פיקי בליינדרז") - רשע ואוהב את זה.


(לא תנגב לאחיך את הפה?)

איניאריטו וצלמו, לובצקי מצעידים את צופיהם למסע שלא מוותר על גועל, אין בכך ספק, אלימות גרפית, פציעות מחרידות וניסיונות הישרדות שלא בוחלים באמצעים ובדיוק אותם משקף הבמאי, שמצליח להשפיע על צופיו, על מנת להמחיש את הפלא שנקרא גוף האדם, בתוכו שוכן פלא נוסף, האופי החזק והרצון להישרד.

ריאליזם הוא הז'אנר המרכזי וזה שמחזיק במושכות של הסרט, דרך האלימות, הדרמה והרגשות, מצליח איניאריטו לברוא סיפור מנצח, שרק ימים (ופסלונים) יגידו באיזה קנה מידה הוא באמת ניצח. מבחינת הקהל והמבקרים, הוא כבר בהחלט ניצח והם תובעים את ההכרה הפורמאלית, דרך הפרסים היוקרתיים, שכה מגיעים לכל כך הרבה גופים של הסרט הפנומנלי הזה.