"ספוטלייט": האמת המטרידה

שנה חדשה החלה, החודש הראשון שלה כבר לקראת סיומו וההכוונה לטקס האוסקר בשיאה. הסרט שיצא בסוף דצמבר בארצות הברית מגיע סוף כל סוף ארצה, לסיבוב הופעות קצר לפני הסיבוב של צוותו על השטיח האדום. מועמדים ראשיים לתואר הסרט הטוב ביותר, מתחילים את הריצה שלהם בדיוק בתקופה החמה הזו בכל רחבי העולם ואחד הבולטים שבהם הוא הסרט הנוכחי, עטור שחקנים משובחים וממשיך קו סרטים "חשובים", מבוססי סיפורים אמיתיים.

הפעם, הנושא איננו קל, והסרט מתמקד בצורת חשיפתו אל מול טיוח של עיר שלמה וכמובן בחסות הארגון הגדול וה-וותיק ביותר בעולם: הכנסייה. נושא ההטרדות המיניות של כמרים בילדים רכים כבר איננו ניגון חדש, אך הסרט לוקח את אותו הנושא דרך עיניי העיתונות החוקרת לחשיפה ופיצוץ מלא אומץ של עיתונאים שלא שכחו את מהותם ואת מהות מקצועם - כלבי שמירה של דמוקרטיה וחושפי עוולות ושחיתויות ממסדיות.

לא אחת ולא פעמיים ("כל אנשי הנשיא", "זודיאק", "המקור" ועוד...ועוד...) כבר ראינו במהלך ההיסטוריה סרטים אשר לקחו לוחם מהמדיום התקשורתי ונשאו אותו על כפיים בזכות סיפור האומץ שהיה לו, ללכת כנגד המערכת, לשחות כנגד הזרם ולדוג טינופת ממסדית עם רשת שמתאימה יותר עבור סירת דיג.

לעיתים זהו שוטר, אשר שוחה נגד שלשול מוסרי ולקיחת שוחד ("סרפיקו" הוותיק וממשיכי דרכו), לעיתים זהו עורך דין קטן שהופך עולמות עבור הלקוח שלו או חותר לצדק כללי ואף מוכן לשים את תעודתו בקרב חסר סיכוי כנגד הממסד ולעיתים אלו אנשי התקשורת, עיתונאים או כתבים חוקרים והסיפורים שלהם הם המיקס הגדול מכולם.

העיתונאי החוקר מוגדר כאספן מידע, אספן מידע שלא לכולם יש גישה ונגישות אליו והוא לא כפוף לחוקי לשכה כזו או אחרת, הוא אינו נשבע אמונים לרשות כזו או אחרת ואיש אינו מחויב לספק לו את המידע. העיתונאי החוקר יאסוף הרבה מידע בשביל לפוצץ סיפור ענק, סיפור שחיתות שיביא תועלת לציבור ובשביל זה צריך זמן ואין לו מגבלות רגילות כמו לעיתונאי רגיל, אשר מחויב בדד-ליין של העורך.


(המפקדה של הגיבורים - לא "הנוקמים", יותר "הנוברים")

בבוסטון גלוב של תחילת שנות ה-2000 פעלו מספר עיתונאים חוקרים לרווחת הציבור וכמובן לרייטינג של העיתון, הם פעלו בנושאים חשובים, אך לא כאלו שהיה מספיק מעניין לכתוב עליהם סרט. על פרשת ווטרגייט אין ילד שלא שמע והגיבוי הקולנועי שלו היה בחסות רוברט רדפורד ודסטין הופמן, אולי אחד הסרטים המוכרים על אחד המחדלים הגדולים ביותר בארצות הברית.

המזל הגדול הוא שהאומה האמריקאית היא כה גדולה וכה ענפה, כך שהיא ממשיכה לספק סערות, שיפרנסו את עולם הקולנוע, כנראה עד ערוב הימים. הסיפור הנוכחי הוא לאו דווקא רכוש אמריקאי, אלא רכוש דתי, שהוליווד השכילה לנפק וגם להרוויח עליו מספר לא מבוטל של מועמדויות לאוסקר הנוכחי- של שנת 2016 (יש שש כאלה).

הטרדות של אנשי דת וכמורה – עניין נוראי בפני עצמו, אבל כאשר הוא יורד מפסי המיקרו והופך למאקרו הוא הופך להיות סקנדל, שפשוט אי אפשר להניח לו. כאשר גוף כה חזק, שהשפעתו על קהילות היא כה עצומה מחפה על אנשיו ובעצם סותר את כל מה שניסה להנחיל, זה חתיכת סיפור והוא מסופר, אבל דרך עיניים חוקרות, מתבוננות וכאלו שלא נפגעו מהסיאוב והמערכתי.

הבוסטון גלוב מקבל עורך חדש; הוא מפלורידה, לא מבין בבייסבול ורחמנא ליצלן – יהודי כויישר. הוא לא יכול לצחוק על איך שהרד סוקס משחקים, לא על אירים ובטח לא על נושאי דת. הדרך הבטוחה להתערות בתוך המקום החדש בו הוא נמצא היא לנסות ללמוד את המטריה המקומית ולנסות להתערבב עם החבר'ה. במקום זה, הוא לא מנסה להשרות תחושת ביטחון, שהוא לא יקצץ, אולי, חצי מהם, נוכח עליית המדיום האינטרנטי והוא מפיל עליהם תיק, שכבר מזמן נחשב לסגור – תיק ההטרדות של אנשי הכמורה.


(השישייה הפותחת - כמו מספר המועמדויות באוסקר | צילום: יח"צ)

סימון הטריטוריה של העורך החדש מתבצע דרך אמונה בעיתונות חוקרת מקומית, אשר צמחה, גדלה ובעלת זיקה לבוסטון. הוא בוחן את אנשיו, דרך תקיפת היעד החזק ביותר בעיר ועושה זאת דרך אנשים מבפנים, מהשיכונים, שיכולים להתקרב לקורבנות ולאושיות המקומיות ועושים זאת באופן מופלא במשך שנים. וכך, ההסכם השקט בין כל הגורמים העירוניים, לקשר השתיקה מול הסירחון של הכנסיה הולך וניתק, בזכות הדחיפה השקטה של העורך העשוי ללא חת של הבוסטון גלוב, המגולם, באופן פשוט יוצא מן הכלל על ידי ליב שרייבר הנהדר.

סיפורו של העורך הוא משני והוא יותר מנוע עלילתי, כי ברגע שהוא זורק את הצוות מן המטוס השקט שלו, הוא נע ונמצא בצללים ונותן לשאר הקאסט המשובח לקחת את המושכות – קרי צוות ספוטלייט, הצוות ב-ה' הידיעה. עיתונאים חוקרים, עלוקות טובות, שמקבלים הזדמנות להראות שלא הכל בחיים הוא סקופ עיתונאי ומוכר עיתונים. הוא כן, אבל הפעם, באופן כמעט קלישאתי, עדיין מרגש. הסקופ נקשר ללב הדואב, שהולך ומצטלק נוכח הסיפורים האנושיים הקשים של קורבנות ההתעללות המינית המוגנת הזו.

הסרט אמנם מדבר על תקופה של תחילתה של העלייה הנמרצת של האינטרנט ומנסה להביא את התחקיר המעמיק בתור תשובה לרשתות חברתיות של כאן ועכשיו, ריטוויט וטוקבק. התחקיר נמצא מתחת לרדאר הציבורי ומשתמש מעט מאוד בשירותיו של האינטרנט; הכל דרך קשרים, ספרים והיסטוריה כתובה וזוהי נקודה חשובה; אותה מנסה לתת טום מקארת'י לצופיו, שלא ברור אם מכירים את העידן הכמעט עתיק, במסגרתו תחקיר לא היה מצולם בסלפים ונעשה מבלי לצאת מהבית או מבלי לקיים שיחת טלפון אחת.

מקארת'י בוחר לדון בנושאים הקשים של הסרט; ההתעללויות בילדים דרך עיניים בוגרות ומפוכחות, ההבנה שהכמרים, עבור ילדים ועבור משפחות מסומאות, הם נציגי האל והדבר הכי קרוב אליו ומי לעזאזל רוצה להגיד "לא" לנציג של היושב במרומים? התיאורים מפורטים ומקארת'י משתמש בסימבוליזם, לא אחת, כאשר מציב גני שעשועים בפאתי כנסיות, בתור חלק מהסאבטקסט ומהטקסט הגלוי, על מנת להשלים את התמונה הדי ברורה לצופים המזועזעים.

אין כאן שפה קולנועית יוצאת דופן, מקארת'י פשוט מספר את הסיפור כמו שהוא והסיפור מספיק טוב בשביל לעורר יצרים אצל הצופים בסרט. ללמוד ולהבין שייתכן שחלק גדול מקהילת הנצרות הוא גם ילדים קטנים של אלוהים, שפשוט מכירים את החוקים במהופך ולא מקרינים את מה שעמיתיהם הנורמליים היו מצפים שיקרינו.

כמו ביצירות הגדולות ביותר; הן בקולנוע והן בטלוויזיה, התחקיר מתחיל בקטן, דרך הבהונות של הסיפור, גם במספרים וגם בסולם הדרגות, אשר מודע ועוצם עיניים לתופעה והולך ומתרחב לגרון ולמקור התופעה, לכדי מימדי ענק, שאותם תוכלו לראות ברפרוף, קצת לפני שהקרדיטים מגיעים.

המרדף העיתונאי חוצה את הרצון הטהור לפרסום סקופ, הוא נוחת למחוזות של מוסר והפשטות הזו מייצרת עבודה פשוטה לבמאי, שגם מנסה דרך קומפזיציות ועריכה מתותקים ומוקפדים, לתת את הטון וכמו מנצח טוב, הוא פשוט מסמן לכלים מתי ואיך להיכנס והמלודיה הזו כותבת את עצמה בתור חומר קלאסי לאוסקר.


(הבאת עוד טפסים? זרוק אותם פה איפה שהוא... | צילום: יח"צ)

הופעות יוצאות דופן בצורה קיצונית, כמו של קיטון משנה שעברה (ב"בירדמן"), לא תמצאו כאן והיחיד שאיכשהו ניסה והתקרב היה מארק רופאלו, שנע ונד בין אדישות ופרצוף קיאנו עקום כזה להתפרצות רגשית זכורה. מייקל קיטון הוא אותו שחקן משובח שרובכם גיליתם מחדש בזכות המועמדות לאוסקר משנה שעברה, רייצ'ל מקאדמס מצוינת, אבל ממש לא שווה מועמדות ובטח לא אוסקר, שרייבר מציג עוד טפח לרב גוניות, בדיוק כמו סטנלי טוצ'י הנפלא.

שש מועמדויות, יפה ומכובד לכל הדעות ואף רובן ראויות, אבל סביר להניח שיוותרו בשורת המועמדויות בלבד. קאסט מרשים, במאי עולה וסיפור יוצא מן הכלל וסרט שכנראה לא יברח כל כך מהר מהזיכרון הקולקטיבי של צופי הקולנוע, אין ספק שהוא אחד מהחלקים המשובחים יותר מהתצרף של סרטי שנת 2015.