"נעורים": בגרותו משבחת את נעוריו

והנה הוא נוחת אצלנו, סורנטינו החדש, שהמבקרים גמרו עליו את ההלל לפני קצת יותר מחצי שנה, לאחר הופעת הבכורה שלו בקאן, מאז כבר הספיק הסרט לזכות בשלל פרסים. מיטיבי הלכת וחובבי הקולנוע האומנותי כבר לעסו את העור מתחת לציפורניים, אבל בסופו של דבר הוא הגיע, כתשובה מסוימת עבור אוכלוסיית סרטי הקיץ המסחריים, כמענה להפקות הגרנדיוזיות ושופעות הפיצוצים. קהל קוראי "הארץ" ושאר הברנז'ה יכולה לכבס את המפיות ולחלוץ את הפקקים, כי שוב מגיע קולנוע איכותי העירה, גם אם זה לעולם לא יאזן את שלל ההנחתות של "מארוול" (ולא שזה דבר רע) וסרטי הקיץ והקומיקס, שנועדו עבור הקהל הרחב, זה גם משהו.

אחרי מועמדויות ושלל זכיות בפסטיבלים יוקרתיים, יגיע סורנטינו לנסות ולשחזר את הזכייה בפסלון, גם הפעם, כאשר הסרט כבר לא כל כך זר, דובר אנגלית ומציג שחקנים מהרמה הראשונה בהוליווד. ככה זה שמייקל קיין והארווי קייטל; שני שועלים הוליוודיים ותיקים באים לשחק עבורך, אתה אוטומטית קופץ דרגה לליגות גדולות יותר, אפילו ממה שהיית בהם עד עכשיו.


(גם שדה של בחורות לא מצליח להרים את מה שנפל ממזמן)

"זה בוודאי המקום" ו-"יפה לנצח" האוברייטד מאחוריו וכעת הוא משקיף, דרך שני שחקניו הראשיים, מנקודת מבט זקנה ו-וותיקה כלפי מטה, להרים הצבעוניים והמוריקים של הנעורים, שחלפו ולא ישובו עוד. הוא עושה זאת, שוב, בעזרת צילומים, מוזיקה ועריכה אומנותית, ברמה אחרת, שלא משתמשים בה בדרך כלל בקולנוע הוליוודי. יוצא מן הבנאליות ותוקף בעזרת רוך ומלוא הדר, על מנת לכבוש את פסגות היצירה הקולנועיות.

סורטינו בונה עלילה שלמה הנשענת על ההתמודדות עם זקנה - במרכזו של סרטו הנוכחי הוא לוקח את שני הוותיקים הנהדרים: קיין וקייטל, למסע השלמה עם ההזדקנות, כאשר כל אחד מביט מהכיוון שלו, מתמודד באופן הייחודי לו ומקטר תוך כדי, כמה הוא מתגעגע לדברים הפשוטים, כמו להשתין יותר מזרזיפיי שתן יומיים. הזיכרון ממש לא משהו, השיא של הקריירה כבר מזמן מאחור ובעוד מיק (קייטל) נאחז בשאריות תהילתו ושיאיו ומנסה לכתוב את היצירה האחרונה, החותמת, הצוואתית והמשכיבה לקריירה המפוארת, השני, פרד (קיין) צריך להדוף תחינות לקאמבק ולספר שיהיו אותה צוואה אישית ואומנותית וללא קשר הוא נאלץ גם להתמודד עם בעיות מבית.

לשניים יש תיקים משפחתיים פתוחים, ילדים שכועסים עליהם או להפך ולמרות זאת, כל אחד חי את חיי הנהנתנות שלו כפי שרצה, עם מקום זעיר בנפשם, לצד הרומנטי והפיוטי, שלא כולם הכירו עליהם, מבפנים ולא כלפי חוץ. כל אחד מהגיבורים לוקח את הבעיות שלו פנימה והחוצה בצורה שונה, אבל היחסים בין השניים נותרים יציבים, כנראה הכי יציבים בכל קשרי העבר שלהם, משפחתיים או עסקיים. השניים, בעלי תהילת עבר, לא מתביישים לקחת את מה שמגיע להם, בערוב ימיהם ויודעים כי הם עמוסי פריווליגיות, בלי בושה ובלי ביקורת עצמית.


("אומרים יש בעולם נעורים, היכן נעוריי?")

הם צוחקים לאורך כל הדרך על המיקום שלהם ועל תלאות הגיל, שגרמו להם וליקיריהם לשכוח דברים חשובים ואת כל הנ"ל מציג סורנטינו בדרך הכל כך ייחודית לו, עם סיקוונסים אומנותיים, מוזיקה קלאסית וסצנות עירום משובחות, אשר לוכדות רגעים של קסם דרך הגוף ומביעות מה שאלפי משפטים לא מצליחים להביע, דרך לשונותיהם המחודדות של כוכבי הסרט, שממילא עושים עבודת הבעה טובה מאוד.

מעבר לשני הכוכבים הוותיקים, הממלאים את רוב העלילה, על כל דקויותיה, אי אפשר להתעלם מסוללה מרשימה של כוכבי משנה שמשרים את כובד משקלם על קיומן של סצנות מופתיות וקצת פחות, אם ירצה סורינטנו להגדיר לעצמו את הפיקים של הסרט ולדרג לאחר מכן. דמויות הרקע המלוות, אשר "הזייה קלה" היא מילה שתיטיב להגדיר את חלקן הגדול, הן נקודות ציון במהלך הסרט, כאשר השיא מגיע, איך לא? (ונדמה שהסצנה כבר נחשפה בכל מקום אפשרי)בסצנת עלייתה וירידתה של מיס יוניברס (מהסרט), בחליפת לידתה, אל הבריכה, שטופת השמש – יצירת אומנות שברא האל (ואולי גם המנתח הפלסטי), אבל כזו ששווה להתעכב עליה ואפילו לקשר אותה, בעזרת רפרנסים קלושים והיתוליים, לסיפור זקנתם של הצמד הראשי.

בעוד סצנות בלתי נשכחות משתמש סורנטינו בדמוי מראדונה, בגרסה השמנה והרופסת שלו, בתור אחת מהדמויות, אשר מייצגות, שוב, את הגעגוע לנעורים ולהצלחה בזכות הניחוח הצעיר. מראדונה, היה מושא ההקדשה של סורנטינו, לפני כשנתיים, כאשר זכר באוסקר (על הסרט הזר), בזכות "יפה לנצח" וסורנטינו מוצא מקום להוקיר כבוד נוסף לכדורגלן האגדי והאישיות המזעזעת.


(תפקיד קטן, אבל תמיד משובח: ווייז)

פול דנו המשובח, תופס תפקיד קטן, ג'יין פונדה בהומור עצמי נפלא בתפקיד זעיר ומשמעותי ורייצ'ל ווייז מלודרמטית וטובה כהרגלה, משלימים את הסגל המשובח, בו משתמש סורנטינו בסרטו. הדימויים של כל אחת מהדמויות המשלימות והייצוגים של אותן הדמויות עבור האמירה של סורנטינו, הם בדיוק התוספת שזקוקים לה שני השחקנים הראשיים, בשביל מנוחה ומעבר בין הסצנות וסורנטינו מחדיר כל דמות ודמות בצורה מושכלת, מבריקה ותורמת לעלילה.