"שמונת השנואים": אל תהיו שונאים

קוונטין טרנטינו חוזר ובפיצוץ מבוקר משהו, רדוף על ידי כל כך הרבה מבקרים, זרמים ופלגים שרוצים את ראשו והתנצלויותיו. מקושקש וכמעט מחוק על ידי ביקורות ארסיות, שטוענות שאיבד את זה והפעם זו הפעם שהקש שבר את גבם... ואולי יש במילים הללו קצת מן האמת, אבל העובדות לחוד ומציאות לחוד. טרנטינו חזר, הוא שובר קופות, הוא מריץ אנשים חזרה לקולנוע וגם לקראת סרטו הבא, התשיעי במספר וההוא אחריו, שאמור להיות האחרון שלו בעולם הקולנוע ובו הוא יספור עד עשר, אנשים ינהרו לקולנוע, אחוזי דיבוק, כאילו שמדובר בשובה של סדרת "מלחמת הכוכבים" פעם נוספת ולאחר שנים רבות.

במהלך השנים טרנטינו הגדיר את הקולנוע ואת עצמו לזן אחר, שיצר קולנוע ייחודי. מפלות אמיתיות קשה לספור, אבל את ההצלחות כולם יודעים לדלקם בעל פה וגם טרנטינו סיפר באחד מהראיונות, לקראת יציאת הסרט הנוכחי, שלמרות שתסריטו הודלף וגם הסרט עצמו, הוא לא מצוי בעמדה בה הוא יכול להתלונן על חיים קשים, כאשר שחקנים עומדים בתור לשחק בסרטיו ויש לו באמת כל תנאי הכרחי ואפשרי להצליח.

טרנטינו מתעל בסרט הנוכחי שעתיים של דיבורים לקצת אקשן בסוף, בסרט שהוא קצת יותר הצגה על במה מסוגרת של עץ וריהוט ישן. התוצר משובח, אך הדרך מתישה לחלוטין ועל כך אין ספק, גם בקרב המעריצים אפשר יהיה לשמוע את קולות הסדקים המתבקעים בחלק האחורי של המוח.

בפומפוזיות ויהירות מכריז טרנטינו, בתחילתו של הסרט, על היות הסרט - סרטו השמיני, בעבור הצופים שבמקרה פספסו או לא עקבו אחרי הקריירה המזהירה של הבמאי המוערך. מיד לאחר מכן הוא מציג את שחקניו, הכמעט קבועים: סם ג'קסון, טים רות', קורט ראסל, מייקל מדסן, זואי בל ואפילו ברוס דארן הוותיק. שם חדש ומתרגש מההזדמנות, הוא שמו של צ'אנינג טייטום, אשר מקבל לגיטימציה נוספת, בזכות השתתפותו אצל הבמאי המאסטר.


(תרימו ידיים ורוצו לקנות פופקורן)

טרנטינו העיד על הסרט שהוא נע בין מערבון לבין סיפור בלשי של אגת'ה כריסטי ואכן יש בו מן המאפיינים המערבוניים, תקופתיים בעיקר, כאשר אינו פוסח על הצגת התנגשויות בין נאמני מלחמת הצפון בדרום והתנגשויות בין גזעים, הזדמנות מצוינת להשתמש בכל בדיחה גזענית אפשרית.

האפקט והאלמנטים הבלשיים מתחילים ללבוש את מרבית צורת הסרט, כאשר כל ה"שנואים" מגיעים לפונדק נידח, באמצע חור תחת קפוא ומושלג ולאחר, שחצי שעת סרט בילו את זמנם בכרכרה, דיברו על הא ועל דא, הם מעבירים את הלוקיישן בעבור שאר הפטפטת וגם החקירה הצולבת ל"מי ניסה להרעיל לי את הקפה?" אל אותו פונדק דרכים מוזנח.

הדחיסה אל תוך חלל החדר היא בעצם כבר הצגה לכל דבר ועניין, רק עם עוד קצת אלימות, ששיאה מגיעה לאחר התשה כמעט בלתי נגמרת של מה שנראה ואורך ככל הטקסטים שטרנטינו אי פעם הכניס לסרט. כן, הסרט הזה מתאפיין בברברת יתר ובאינטנסיביות יתרה של אותה הברברת, אבל אין זה אומר שהיא פחות טובה משאר הבירבורים הקודמים שהציג בסרטיו. תמיד הטקסטים כתובים היטב והדמויות נכנסות בצורה מושלמת לתפקידן ומעניקות עומק, הומור סרקסיטי חריף והשחקנים, תמיד, אבל תמיד במקסימום ביצוע.

תשאלו את וולטון גוגינס, שפשוט גנב את ההצגה בסרט, בתור השריף הגזען והדביל. גוגינס, לוקח, ביחד עם ג'ניפר ג'ייסון לי, את ההזדמנות, שטרנטינו מעניק להם, לחזור ולחדור לתודעה מחדש בשתי ידיים ובלפיתה מאסיבית.


(זה אומר שאפשר לעלות לעגלה? | צילום: יח"צ)

העלילה, בגדול ועל רגל אחת, מסתכמת בציד ראשים אחד פוגש בחברו ושואל: "אפשר להצטרף לעגלה?", אחר כך מצרפים עוד נוסע לעגלה המקרטעת ומתאחדים עם עוד כמה, לשיחה ארוכה וחסרת מעצורים (ולעיתים גם חסרת הצדקה). אפשר גם לספר את הסיפור בתור בדיחה גזענית מטורפת, שלתמהיל ייזרקו המקסיקני, השחור והרד-נק הנבער.

חבורת זרים בתוך חלל גדול, מלוכלך וקור בלתי פוסק בחוץ ובפנים, לא סתם חם, אלא רותח, כאשר כל צד וכל גזע דוחף והודף, על מנת להגיע לעימות, כאשר ידו על העליונה. הדינמיקה מושחזת, גם אם מעייפת לפרקים; זה התשלום שמשלמים על זה שניפחנו לטרנטינו את האגו במשך שנים על גבי שנים.

טרנטינו משכיל לחלק לפרקים ואפילו שם הפסקה באמצע (שלא סביר להניח שתהנו ממנה בישראל), שבוודי תצטרכו, על מנת לשחרר את העצמות התפוסות, הפיהוקים שעוד נמצאים בכננת ואולי ללכת לקנות משהו עם קפאין, על מנת למלא מצברים לחלק ב' של הסרט; אותו יתחיל לקריין הבמאי של הסרט, בכבודו ובעצמו, בהופעה ההיצ'קוקית התורנית שלו, בסרטיו.

לכל מי שמחכה לאקשן, לדם, ליריות והפיצוצים. הם יגיעו והם יהיו משובחים, פשוט תעברו מלחמת התשה עד שכל האקשן הזה יגיע, כיוון שקווינטין טרנטינו החליט שאת ההצגה הזאת הוא לוקח לאקסטרים ומנפח, כאמור, את החלק הסימפוזיוני בסרטו הנוכחי.


(כריס וולץ? לא! טים רות' | צילום: יח"צ)

במקטע האקשן טרנטינו הפריז בסלואו מושנים פומפוזיים, שנראה כאילו מנסים להתריס מחד גיסא ולטפוח לאיש על האגו מאידך גיסא, כפי שעשה בתחילת הסרט. אותה טפיחה מתקיימת גם דרך העובדה שצילם בטכנולוגייה עתיקה, יקרה ולא בטוח שהכי רלוונטית (פילם 70 מילימטר), על מנת להדגיש את גדולתו ושליטתו ברזי הקולנוע הקלאסי.

משחקי זמנים, כיאות לטרנטינו, אבל ממש בקטנה ויותר מתאים לחלקים המשויכים לצד של אגת'ה כריסטי, אליו רוצה הסרט לשייך את עצמו. סמי ג'קסון לא מוריד בגרם מהציפיות שלו, בסרט של טרנטינו ונותן הופעה משובחת ומושחזת כרגיל ולא סתם יש לו רשות מהבמאי לאלתר תוך כדי קריאת הטקסט הכתוב וזה בסוף עשוי לתפוס ולחדור אל הסרט, בסופו של דבר.

קורט ראסל, בפעם השנייה השנה עם תפקיד של מבוגר סופר משופם במערב הפרוע (אחרי Bone Tomahawk הפסיכוטי) ומוכיח גם הוא, דרך הסרט ובעזרתו של הבמאי שהוא עוד רלוונטי מתמיד. טים רות' עושה אחלה כריס וולץ, שאפילו וולץ עצמו לא ידע שהוא יודע לעשות ומזכיר לכולם שהוא היה אצל טרנטינו הרבה לפני הגרמני הרב גוני.

מעבר לשניים הללו, כל השאר מקבלים תפקידים קצובים ומדודים ורק שניים עושים מטעמים מיוחדים מזמן המסך. טייטום לא מתבלט, אבל לא קופא ואילו שאר הקבועים של טרנטינו טובים כרגיל וכאמור, ג'ניפר ג'ייסון לי חוזרת מהקבר לתפקיד שעוד ייזכר שנים קדימה, הרבה אחרי שכל חיצי הביקורת יירדו מגבו של הסרט.


(השובה והשבויה. שניים שחזרו מקברים של בינוניות הוליוודית: לי וראסל | מתוך כרזת הסרט)

ושוב שווה להתעכב על הדמות והשחקן, שאולי לא כולם מדברים עליו ולא בצדק, וולטון גוגינס, כן. שוב ראוי לשבח את האיש על תפקיד ענק, שמכיל בתוכו קווים גסים של קומדיה על דמות גזענית ונבערת, אבל לגמרי לא מטומטמת. גוגינס עם הבעות משובחות, עם מבטא מדויק ועם תפקיד פשוט ענק, משום מקום.

בגדול ובקטן, גם שטרנטינו נראה כאילו הוא מחקה ומחלטר את טרנטינו, מגזים ומפריז באורכו של הסרט (והוא כל כך הפריז) וטופח לעצמו על השכם בכל הזדמנות אפשרית, בראיונות לסרט ובסרט עצמו הוא עדיין עושה את זה כמו ענק. "השנואים" הוא לא קונצנזוס של הצלחה כמו השניים האחרונים שלו: "ג'אנגו" ו"ממזרים חסרי כבוד", אבל הוא סרט אשר ממשיך את הקו המערבוני המשובח שהחל ב"ג'אנגו" וזה לגמרי סרט טרנטינו טיפוסי ודווקא המקטרגים, שדורכים על טרנטינו הם אלו שרצו לראות אותו דורך עליהם בדרך לעוד פסגה חדשנית. תכינו כל אמצעי אפשרי לשמור על העירנות, כי אין סיכוי שתפספסו את הסרט השמיני של קווינטין טרנטינו.