סיכום שנת 2015 בקולנוע: חלק ג'

אם יש דבר חיובי מאוד ב-2015, הוא עצם העובדה שלא מצאתי הרבה סרטים גרועים שיצאו השנה. גרועים, כאלו שהתחרטתי ללכת אליהם - כמעט ואין. יש מעט, ויש עוד מעט שפשוט לא ראיתי כי אני אדם חכם מידי בכדי שאבזבז את הזמן או הכסף שלי על סרט שמובן מאליו שאינו טוב. אי לכך ובהתאם לזאת, אין הרבה סרטים גרועים שמצאתי שהופצו השנה. יש אפילו לא מעט סרטים טובים שיצאו השנה, אבל אלו כבר יבואו בחלק הבא והאחרון (באמת אחרון!) שיבוא עלינו לטובה בקרוב. רגע לפני, הנה פינה חביבה שלא מצאה מקום בחלקים הקודמים שמצאתי לנכון להכניס הפעם:

הפוסטר הגרוע של השנה:

אנשים לא יודעים, אבל עבור אנשים שאינם חובבי קולנוע הדוקים, וגם עבורינו לעתים קרובות, צורת הפוסטר ועיצובו משפיעים מאוד על רמת הרצון של שלנו לראות את הסרט ורמת החשק שלנו ללכת ולבזבז עליו את הכסף שלנו. יש סרטים שעושים זאת מצויין, וכמו כל דבר אחר, וכצפוי, יש סרטים שפחות. היו לא מעט מועמדים לפרס המפוקפק, אבל אם יש אחד שממש גרם לי לכעוס ולזעום על מפיצי הסרט שגרמו לפוסטר שכזה לצאת לאור, הוא ללא ספק:

"פעילות על טבעית: מימד הרפאים"



זה קצת מוגזם. קצת יותר מידי מוגזם. עזבו את העובדה שהשוט המסכן הזה לא מוסר לכם שום אינפורמציה על הסרט, לא מראה לכם אף שחקן או דמות מעניינת בו, הוא משחזר לעייפה את הפוסטרים הקודמים בסדרה עם הפונט הכחלחל-כהה ולא מעורר שום חשק של צפייה בסרט, הוא פשוט מספיילר את הסרט. ממש כך. מספר לכם פרט חשוב שלא כדאי לדעת לפני הצפייה. זו תכלית הפוסטר: ספוילר. אפשר לקרוא לזה פוסטוילר או משהו בסגנון.

הפוסטר הטוב של השנה:

כמו שהיו פוסטרים מכוערים, היו גם לא מעט פוסטרים יפים. כאלה שניתן לצפות בהם מעל בימות הקופאים בקולנוע ולהגיד "לסרט הזה אני רוצה ללכת". בניהם הפוסטר האפלולי המעולה של "גשר המרגלים" או של "ג'וי" הפסטורלי. אך אם יש פוסטר אחד שממש הימם אותי, והיה בעיני ממש יוצא דופן, כזה שאפילו מקורי במקצת, זה יהיה ללא ספק:

"הביקור"



אין פה אף שחקן או שחקנית, אף דמות, אף סכין מדממת - רק עוגיות של סבתא שמיועדות לנכדיה. על העוגיות מונח פתק, "אל תשארו ערים לאחר 10 בלילה". ובכך, דרך פוסטר קטן ומקורי, מצליחים ליצור לכם תקציר מעולה ולא חופר על עלילת הסרט כולה - שני נכדים מגיעים אל בית סבא וסבתא שלהם, ומחכה להם שם הרפתקה איומה אם ישארו ערים בשעות הלא נכונות. הסרט הזה גרוע להחריד, אך הפוסטר שלו - מושלם.

וכעת, נחזור אל הקטגוריות הרגילות שלשמן התכנסנו:

הסרט הישראלי הטוב של השנה: "סיפור על אהבה וחושך"



נטלי פורטמן קיבלה המון ביקורות קשות ולא ראויות על סרטה החדש, ואני לא רק שנעלב בשמה, אלא לא מבין אף אחד מן המבקרים. נתחיל מכך שלא מדובר בסרט מושלם, ואין על כך ספק. הוא מבוסס על ספרו הדי-חדש של עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, וכמו כל ספר של עמוס עוז, הוא מלא בדיאלוגים ארוכים ויומרניים, מלאים במילים ספגניות ואיכותיות ומלא בסיטואציות שיותר מהוות המחשה לרגשות הדמויות ופחות לעלילה עצמה. זה קשה, וזה לא רגיל, וזה בעייתי כשזה מובע בקולנוע, אין ספק. אז מה? האם אנחנו כצופי קולנוע כל כך מפונקים שכל סרט שמציב דרגה כזו או אחרת של קושי, ישר נפיל את פנינו ולא ניתן צ'אנס ליצירה מקסימה?

"סיפור על אהבה וחושך" הוא לא רק הסרט הישראלי הטוב של השנה, הוא גם אחד מהסרטים הטובים בה בכללי וגם אחד מהסרטים האהובים עלי באופן אישי, אך על זה נדבר אחר כך. זהו סרט שמסמן המון בתרבות הישראלית; הוא בין הסרטים היחידים העוסקים בתקופת החלוציות, ובין הסרטים היחידים בז'אנר הישראלי שהצליחו לגעת לי בלב. הוא אמנותי, מרהיב ורגיש במיוחד. אל תפסידו אותו.

הסרט הטוב ביותר שיצא השנה שלא הוקרן בארץ:

היו לא מעט סרטים טובים שאהבתי השנה שלא הוקרנו בארץ, ומהווים עוד ועוד סיבות לכעוס על ההפצות בארץ שלא משקיעות ומביאות סרטים בעלי פוטנציאל לקהל רב פעם אחר פעם, אבל ברובם נתעסק כבר בחלק הבא והקרוב. הסרט הטוב ביותר שלא הוקרן בארץ השנה לטעמי הוא:

"אקס מכינה"



עכשיו, בואו ננסה להבין את ההגיון: מדובר בסרט מד"ב, מקושט בלא מעט אפקטי מחשב, שמכיל בתוכו סיפור עדין ויפהפה על בחורה אלקטרונית אשר כולה עשויה מחוטים חשמליים ומתוכנות מחושבות לבין בן אנוש תמים שנכנס אל עסק אכזרי ולא צפוי שיתקשה לצאת ממנו. הסרט הזה אינטלגנטי מאוד, ניתן להגיד אפילו מקורי בצורה בה הוא מקדם את הקונספט שהוא מכיל, מצולם יפהפה, משוחק נהדר וכתוב בצורה שלא משעממת לרגע. יש בו אווירה חזקה וסוף מטלטל שיותיר אתכם המומים. אז, אחרי הכל, איך סרט כזה לא מופץ בארץ? כנראה כי זהו הסרט הראשון בבימויו של אלכס גרלנד, במאי מתחיל ולא מוכר. או אולי בגלל שהסרט נעשה בתקציב נמוך במיוחד. בכל מקרה, מדובר בהפסד לא פשוט, כיוון שסרט כזה בקלות יכל להרוויח כאן כמה עשרות אלפי שקלים מצופים איכותיים. חבל.

הסרטים הגרועים של השנה:

כמה רגעים לפני שנפרסם את רשימת הסרטים שאהבנו השנה, הגיע הזמן לפרסם גם את רשימת הסרטים שפחות אהבנו השנה. חשוב לציין מספר דברים: הראשון, הוא שחייבים רשימה כזו, ושאי אפשר לדלג על העובדה שבכל שנה יוצאים גם סרטים גרועים. השני, הוא שהשנה היו פחות סרטים גרועים מבד"כ, כך שגם סרטים שהם "לא משהו" או "ככה-ככה" יכלו להכנס לרשימה הזו בקלות. השלישי, אלו רשימת הסרטים הגרועים שלי. אני מחליט מהם, אני מחליט אם אהבתי אותם או לא, ואלו שייכים לטעמי האישי בלבד. כל ביקורת על הבחירות שלי מיותרת; זה יהיה בדיוק כמו לבקר אדם שמעדיף גלידת תות על גלידת פיסטוק, או אדם שמעדיף מיץ קריסטל על פני אוראו (בעצם, על מקרה כזה הייתי מרים גבה).

5. "עלייתה של ג'ופיטר"



אחרי האפוס המרהיב והחדשני "ענן אטלס", מביאים אלינו האחים וואקבסקי סרט כל כך מביך שפשוט נכשל בכל תחום קולנועי אפשרי. העלילה שבו, היא כזו שמזכירה עלילות אופרת סבון ישנות, מהסוג שאפילו הסבתא שלי הייתה מזפזפת. השחקנית שבו נראים כאילו הם משחקים בפארודיה: מילה קוניס כל כך מביכה בתחום הנסיכה התמימה, צ'אנינג טייטום משחק איש זאב יותר גרוע מטיילור לאוטנר בזמנו, והדובדבן שבקצפת - אדי רדמיין בתפקיד כל כך מביך עד שהוא קורע מצחוק, הוא היה צריך להחזיר את פסלון האוסקר שלו על התפקיד הזה. גם האפקטים נוראיים ומביכים.

4. "הביקור"



שני נכדים באים לצלם סרט דוקומנטרי על הסבא והסבתא המסתוריים שלהם, אותם לא ראו מעולם; אין ספק שזה נשמע מעניין. הסרט פחות. אין שום התרחשות מעניינת שהסרט מצליח להציג בפנינו. הוא מנסה לשמור על הצופה עירני באמצעות הומור, שזה נחמד, אבל לא מספיק. הוא מנסה ליצור מסתורין מעניין כלשהו, אך הוא בונה אותו באמצעות סממנים עלילתיים כל כך קלישאתיים שאי אפשר לוותר לו עליהם. לקראת הסוף הוא מתעורר, אבל הצופה כבר הספיק להרדם. לסיכום: זה פשוט סרט משעמם.

3. "הרץ במבוך: מבחני הכווייה"



אני יכול להשבע שהספר עליו מבוסס הסרט הזה הוא טוב מלכתחילה. בשיא הרצינות. זה נראה כאילו התסריטאי לקח את הספר, קרא אותו, זרק אותו לפח ואמר "אני יכול לכתוב את הסיפור הזה יותר טוב!" ופשוט מילא את הסרט בקלישאות סרטי אסונות הוליוודיים שאנו מכירים כל כך טוב עד שזה פשוט משעמם. בכל רגע בו הסרט כבר מצחיק מרוב עליבות הדמויות או העלילה, הוא נזכר להראות פרט הקשור לספר, ואז להוציא אותי לגמרי לדעתי. עשו טובה - גמרו עם הסדרה הזו הוליווד, ועכשיו.

2. "בלב ים"



רון הווארד, במאי אהוב שביים כמה סרטים מעולים בשנים האחרונות, בניהם "RUSH" או "נפלאות התבונה", יצר הפעם סרט כל כך גרוע מכל כך הרבה סיבות שאפילו קשה לי לנסח בכתב. נתחיל מכך שהצילום שבו מדכא ולא ברור, מלא באפקטי מחשב לא אמינים ובטלטולי מצלמה אלימים וכאלו הגורמים לכאבי ראש. נמשיך מכך שהעיבוד לסיפור של מובי דיק נעשה בצורה רעה, מעצבנת, עם דמויות סטריאוטיפיות משעממות ודקות, עלילה המתפתלת בקצב של צב ופשוט נסחבתי אני ושאר הקהל בציפייה שהסרט הזה יגמר כבר. בשלב מסויים הוא נגמר, וכך גם הסבלנות שלנו. כחובב סרטי הרפתקאות, קחו עצתי: אל תראו את הסרט הזה.

כל אלו סרטים גרועים, נוראיים, מביכים, אך כאלו שבסופו של דבר שרדתי עד סופם עירני ומרוכז בצורה כלשהי, ולא השתגעתי ואיבדתי את העשתונות. היה רק סרט אחד שנלחמתי לראות אותו עד הסוף, פשוט נלחמתי, וככל שהתקדם רק רציתי לברוח מן האולם עם שותפתי לצפייה ולהאמין שלא צפיתי בסרט הזה מעולם. כל כך עצוב לי שזה דווקא הסרט הזה, אך כנות היא שם המשחק שלנו. הסרט הגרוע ביותר של השנה הוא:

1. "מידות רעות"



בואו ניקח אוויר. "מידות רעות" הוא סרטו השביעי באורך מלא בבימויו של פול תומאס אנדרסון, אחד מהבמאים האהובים עלי אי פעם. הוא ביים את "מגנוליה", הדרמה האהובה עלי אי פעם, ובנוסף ביים את "המאסטר", הסרט האהוב עלי משנת 2011. הוא במאי מלא בכישרון עז ואינסופי, מלא באהבה לקולנוע, באהבה לדמויות שהוא יוצר, באהבה לפסקול ולצילום. ציפיתי ל"מידות רעות" כל כך הרבה, בתקווה ובציפייה שהוא יחזיר גם לי את האהבה הזו לקולנוע, את התשוקה היצירתית שנבעה אצלי מצפייה בסרטים הישנים שלו.

אבל לא. נתחיל מכך שזה אפילו לא סרט, למען האמת. בכל סרט רגיל ישנה עלילה, עם דמות ראשית, דמות נגדית לה המחרבת את מטרותיה ושאר הקונפליקטים המלווים כל סרט שאנו רגילים לצפות בו. אין כאן דמות ראשית. אין כאן גם דמות משנית. אין כאן דמויות בכלל; יש כאן אוסף של שחקנים מאופרים נפלא ולבושים נהדר שפשוט באים ומתחלפים אחד עם השני, מפטפטים בדיאלוגים ארוכים ולא מובנים, מלאים במבטא מעצבן. אין עלילה. יש כאן רצף של סצנות מבויימות נהדר בדמוי שנות ה-70 שפשוט מתחלפות בסצנות אחרות - אין שום קשר בין הסצנות, אין שום הגיון בהתרחשות בניהן, אין שום מסר או עומק שהן מנסות להעביר. אלו פשוט אנשים יפים שמדברים ומתחלפים.

פרט לכל אלו, הסרט הזה פשוט משעמם. ממש משעמם. משעמם מבחינת העובדה שהוא דברני, שהוא פטפטני, שהוא מלא בסצנות איטיות ומייגעות וכאלו שכל אדם נורמלי היה לוקח את המצלמה ושובר אותה לרסיסים בזמן צילום הסצנות האלו, והוא בנוסף להכל ממש שוביניסטי. כל הדמויות הנשיות כאן הן או אובייקט מיני או כל תפקיד אחר ומטופש שניתן למצוא להן, בין אם זה בשלנית, מזכירה או סתם אשה מסתורית וטיפשה שמנסה לקדם את העלילה (שממילא לא קיימת). לסיכום, בכמה מילים קצרות: זה לא רק הסרט הגרוע של השנה, זה אחד מהסרטים הגרועים שצפיתי בהם אי פעם. ותאמינו לי, שכאחד שמדובר באחד מהבמאים האהובים עליו, זה קשה הרבה יותר מכם.

אז אחרי האורך המטורף הזה, האם עוד יש מקום לסרטים טובים השנה? בוודאי. בימים הקרובים יתפרסם החלק האחרון של הסיכום, ויתפרסמו הסרטים הטובים ביותר של השנה. בינתיים, תנו לשתות תה ולהרגע מזכרון הצפייה בסרט הנוראי הזה.