"הנערה הדנית": נערה בהפרעה

הציפייה למפגש הפסגה בין ויקנדר ורדמיין, בביצוע לרומן של דיוויד אברסהוף ובבימויו של טום הופר, מייצרת בעיקר אשליית גדלות, הנובעת מציפיות מוגזמות לתרגום הספר המוצלח והשילוב בין הבמאי, זוכה האוסקר, לשחקנים הנהדרים שליהק לסרטו. זהו סיפור אהבה, ללא ספק ואף מעניין למדי וסיפור על שינוי, בכל כך הרבה רמות כאב אפשריות, אך ישנה הרגשה שטום הופר חוטא למטרה, בעיקר בגלל אורכה הבלתי נגמר של כל אחת מהתחנות.

יש משהו בתוגה והמלנכוליה, שהסרט משרה על צופיו, שפשוט גרם למרביתו של אולם הקולנוע להצביע בקימור הגב כלפי מטה, בכסאם הנוח. מבטים מנומנמים, פיהוקים ואף עיניים עצומות לא היו מחזה זר בתום השעתיים המעט טרחניות, שרצו רק להציג את הצעדים הראשונים של טרנסג'נדר בשלהי המאה העשרים.


(רק לא לזוז במשך עוד... שעתיים | צילום: יח"צ)

הדרך, באורך שעתיים, הייתה מעניינת לפרקים, אך מייגעת לפרקים רבים יותר וחבלי ההצלה של הסרט היו בני הזוג - השחקנים הראשיים, שדחפו אותו לנקודת הסיום בזכות משחק כמעט מושלם, בעיקר זה של אדי רדמיין, הזוכה הטרי משנה שעבה על תפקידן בתור סטיבן הוקינג וזה שנראה גם יהיה מועמד השנה בזכות צליחת עוד תפקיד מאתגר, על בסיס סיפור אמיתי.

אין ספק שבשביל להשלים עם מצב לא פשוט כפי שהסרט מתאר חייבת להיות אהבה, אך עלילת האהבים הולכת, מסתעפת ומתחרפנת ככל שהסרט מתקדם וכך המצב דורש יותר הבנה וכוח סבל, הנשענים על אהבה, שכבר דילגה על שלביה המוקדמים. מה בסך הכל ביקשה גרדה (אליסיה ויקנדר המדהימה) מבעלה, איינר (אדי רדמיין)? קצת גרביונים על הרגליים בשביל להחליף את הדוגמנית הקבועה שלה? משם ועד מה שהתפרץ החוצה, הדרך הייתה קצרה.


(ועכשיו תשים תחתונים, ביריות ותיכף הדוגמנית שלי מגיעה | צילום: יח"צ)

המפגש של איינר עם הגרביונים הנשיים הוא סיקוונס נהדר, שמשתמש בכל מבע קולנועי אפשרי בשביל להדגיש את הנוחות או חוסר הנוחות במפגש הצמוד של גבר, נאור יחסית, עם לבוש נשי. ומה שנראה לצופים בתור מפגש קצת לא טבעי בתחילה הופך להיות האבן הראשונה בבניית הדמות הנשית שמשרטט רדמיין מתוך בן דמותו.

אליסיה ויקנדר, כנראה לראשונה בעירום מלא, עוזרת לשקף את מערכת היחסים בין בני הזוג, אשר כמעט ברורים מאליה, כאשר תורמים לכך המראה, ההתחלתי, הנשי של איינר, שהולך ומתפתח, וגם יש משהו במראה הנערי, משהו של גרדה, שעוזר להבין מי לובש את המכנסיים בבית ומי את הגרביונים. האהבה בין בני הזוג כה גדולה, שגרדה מעודדת את איינר להוציא את האישה שבו לא פחות מאשר הוא מעוניין בכך ומערכת יחסים הייחודית בין השניים נראית כרווח נקי לאישה, אך לא כן הדבר בסופו של יום, מכיוון שבאישור של בת הזג למשחק התפקידים של בעלה, היא מאפשרת לצד רדום בנפשו של איינר להתעורר.

הפיכתו של איינר ללילי עוברת דרך חוויות קטנות/גדולות, כמו הופעה ראשונה בתור אישה ומיני רומן עם הנריק (בן ווישאו הנהדר) ומהצד השני ולמרות הפתיחות, גרדה הולכת ומאבדת אחיזה ושליטה במה שיצרה, בלא מודע, כאשר הכניסה את בעלה והציגה אותו לפלח השוק הגברי, בעודה מחזקת את הצד הנשי שבו, בנאיביות חצי מודעת.


(סתם עוד ערב בנות, מחכות לחשפן שיגיע | צילום: יח"צ)

הסרט והתסריט שמים דגש על הבערות שהייתה כלפי אנשים עם נטיות מיניות שונות ולא מוגדרות. המפגש עם הרופא, אשר מסביר את מצבו של איינר בתור "חוסר איזון כימי", הוא דוגמא מתאימה לאותה בערות. הרופא מעביר את איינר לטיפול הקרנות, שמוסבר בתור טיפול מחולל ניסים, אשר "מבדיל בין טוב לרע", מה שבעצם משקף באופן קלאסי את הדעה הפרימיטיבית בתקופה פרימטיבית.

הופר בעבודה מיומנת על הצד הטכני, אבל עם זאת מבצע באופן משמים את הרעיון הידוע מראש ונותן לשחקנים ללהג, לעיתים, על מנת לכסות על בורות של דקות. הרעיון מובן וברור, גם הביצוע, אבל הדרך לשם, היא, לעיתים קרובות מדי, מתישה ומקשה לראות את קו הסיום. הופר ורדמיין עושים "כבוד", מודע או שלא, לחלק מסוים מסצנת המראה הבלתי נשכחת של באפאלו ביל מ"שתיקת הכבשים" ומקבעים נקודת ציון נוספת עבור רדמיין בדרך (אולי) לפסלון שני ברציפות, ממש משום מקום ועם הופעה נהדרת, בתפקיד מבוסס סיפור אמיתי, אמין ומשכנע בצורה יוצאת דופן, גם בתור אישה.

וקינדר ושואנטראס, שניים מהשחקנים הזרים, הרותחים ביותר בהוליווד, חורכים עוד מסך בדרך לשנה עמוסה נוספת. בעיקר ויקנדר, שמעלה עוד קצת את רמת איכויות המשחק ההולכות ומתקלפות (וגם מקלפת את הבגדים, כאמור) אל מול הצופים האדוקים, שראו אותה בשנה החולפת כבר פעם רביעית. שואנטראס קצת אחריה, אבל עם הופעה סולידית וטובה, מראה בפעם הרביעית, בשנתיים האחרונות איך הוא נכנס באופן טבעי לתפקיד דרמטי בטעם של פעם, פעם נוספת.


(אז מה אתה אומר על חיתוך והדבקה? | צילום: יח"צ)

אבל השניים וגם בן ווישאו המצוין, משמשים תפאורה, שלא משתווה לרמת המשחק המדויקת של אדי רדמיין, שאחרי שהביס גדולים ממנו בדרך לאוסקר בתור סטיבן הוקינג, הוא לא מנמיך ציפיות לקראת הטקס הקרוב ומדייק ברמת המשחק, בניואנסים הקטנים ובכל אספקט דואלי, אשר מעניק את הנגיעה הרשמית לשחקנים גדולים, כאשר הם יודעים לבצע תפקיד כפול באופן מושלם, על אחת כמה וכמה, כאשר התפקיד נע בין שני מגדרים שונים.

"הנערה הדנית" הוא אולי לא מה שציפו שיהיה: יוצא דופן, נוגע ומרגש. הוא הולך לאיבוד אי שם באמצע הסרט, בסימום הצופים, אבל הוא מגיש מנה גדושה ואיכותית של בימוי טוב, משחק נהדר ושחקן אחד שכולא את כל הטוב של הסרט כפול שתיים ופעם נוספת בהופעה המבריקה שלו.