סיכום שנת 2015 בקולנוע: חלק ב'

כשסרטים זוכים או מועמדים לאוסקר בקטגוריות השונות, ישנן לא מעט תאוריות על הדרך בה הן נבחרות; חלק אומרים שהכל זה טריקים שיווקיים, חלק אומרים שהכל זה פוליטקלי קורקט, חלק אומרים שזה נעשה בעקבות ותק המועמדים או קרבה כזו או אחרת לבוחרים, ולכל אחד יש השערה כזו או אחרת. אם אני לא טועה, באוסקר של לפני שנתיים אחד מחברי האקדמיה גילה שחלק גדול מן הבוחרים בכלל לא צפה בכל הסרטים, ואפילו לא בסרט הזוכה. אבל איזה מזל שאנו באקדמיית "סרטים" לא מתעסקים בשטויות כאלו ואחרות, וכל הבחירות שלנו נובעות מגילוי לב. בואו נתחיל:

שחקן השנה: מייקל פאסבנדר, "סטיב ג'ובס"



אם יש תפקיד שיותר קשה מכזה הדורש ממך לרגש ולגרום לצופים להזדהות איתך, הוא תפקיד אשר דורש ממך להיות אדם שנוא, מגעיל וכזה שאי אפשר להזדהות איתו, ועדיין לגרום לצופים להזדהות איתך. אם יש שחקן שמסוגל להגיע אל ההישג הזה, הוא מייקל פאסבנדר. ההופעה של הבחור כגאון טכנולוגי משוגע וחסר רחמים היא אחת מהופעות המשחק הטובות שראיתי בשנים האחרונות; הדמות שהוא יוצר בעזרת ההבעות המטורפות, הדיוק הפיזי והכריזמה האינסופית פשוט סחפה אותי ואת כל הקהל. אם לא יועמד לאוסקר.. כנראה הבנתם את דעתי בנושא.

שחקנית השנה: ג'ניפר לורנס, "ג'וי"



ה"מאמי הלאומית" של 2013 עדיין נותרה הדבר הכי מתוק, מקסים, יפה, מרשים וחסר פגם שנותר לראות כיום בקולנוע. אמנם כשהיא משחקת אישה בת 40 קשת יום ואם לילדים היא מאבדת קצת מאמינותה, אך עדיין, כשחקנית, כדוגמנית, וכאישה מעוררת כריזמה - אין עליה. אני לא רואה את "משחקי הרעב" בלעדיה, וגם לא את אופטימיות היא שם המשחק ולא את "ג'וי". הרגעים הקטנים בהם היא מתפרצת בקול צרוד מתוק וילדותי אומר הכל.

במאי השנה: ג'ורג' מילר, "מקס הזועם: כביש הזעם"



אנו עוד נרחיב על הסרט הזה בהמשך, אך כפי שציינתי בכתבותיי הקודמות, את "מקס הזועם: כביש הזעם" כדאי לראות רק כדי להבין ולחזות בעבודת בימוי נאמנה. רק עבודת בימוי נאמנה. אין ספק שצופים רבים לא יתחברו אל הבלאגן שנעשה שם בין המרדפים, אבל העובדה שהסרט כולו הוא מרדף אחד גדול מהשניה הראשונה ועד האחרונה, ומצליח בדרך להמם ויזואלית, לרתק, לרגש אפילו לרגעים וליצור עולם שלם של דימויים צבעוניים - צריך להיות במאי נורא מוכשר בשביל ליצור את אלו, וג'ורג' מילר התגלה שוב כאחד שמסוגל להיות כזה.

האפקטים הטובים של השנה: "עולם היורה"



אין הרבה דברים טובים לומר על ההמשך הרווחי במיוחד לסדרה הישנה חוץ מהעובדה שמבחינת אפקטי המחשב שבו הוא די יפה לעין בתלת מימד. "עולם היורה" הוא סרט שכל תכליתו היא האפקטים שבו; הדינוזאורים שבו גדולים, מרהיבים ויפים. משום מה, הרגש הלבבי שבו קצת מועט מידי, ולכן אנו נעדיף יותר את הגרסא של שנות ה-90.

הצילום הטוב ביותר של השנה: "סיקאריו"



באחד משיעורי הקולנוע בתיכון שלמדתי בהם, המורה אמר שצלם טוב הוא צלם שמקפיד למקם את הצופה במקום בו הדמויות נמצאות, לאט לאט, על פי סדר השוטים, כך שהצופה ירגיש שהוא נעלם מאולם הקולנוע לעולמן של הדמויות וירגיש שהוא בניהן. אני כבר שמתי לב שבעידן השוטים המהירים להחריד וסרטי האקשן עם ההתרחשויות המהירות הבמאים והצלמים כבר מדלגים על החשיבות הזאת, אבל דניס וילנב מקפיד פעם אחר פעם למקם את הצופה במקום ההתרחשות, וזה נהדר. כך עשה ב"אסירים", וכך עושה כעת. הרגשתי שאני נמצא שם, באיזור מקסיקו, בין קרטלי הסמים. פרט לכל זה מדובר בסרט פשוט נפלא ויזואלית; השוטים שבו כתמתמים ונהדרים, אמנותיים להפליא ומלאים בסיטואציות ציוריות. זה סרט שמביע המון באמצעות התמונות שבו, וזו ללא ספק התכלית של קולנוע אמנותי.

הטריילר הטוב של השנה: "שמונת השנואים"



קוונטין טרנטינו, במאי יקיר ליבי, פרט לעובדה שהוא יוצר שיודע ליצור סרטים נהדרים ושנונים, גם הטריילרים לסרטיו הם יצירות אמנות לא פחות. "ג'אנגו", "ממזרים חסרי כבוד" ועכשיו טריילר זה - הקדימונים האלה פשוט עושים חשק לא שגרתי לרוץ ולראות את הסרטים שלו, ואין ספק שהוא מציב רף גבוה לציפייה שלי.

פסקול השנה: "מקס הזועם: כביש הזעם"



נסו את התרגיל הבא: צפו בסרט בביתכם בטלווזיה או במחשב הפרטי, הפעילו קטע רנדומלי, עצמו את העיניים והקשיבו למוזיקה. לא משנה באיזה מקטע אתם בסרט, המוזיקה שבו פשוט מסעירת חושים. כשהיא קצבית - היא מדהימה. אין קצביות יותר כיפית ומלאה אדרנלין יותר מהמוזיקה הזו. כשהיא רגועה - היא מהפנטת, שקטה, חודרת לורידים. הפסקול של הסרט הזה הוא אחד מהמאפיינים של הגדולה שלו.

שיר השנה: See You Again



אין מה לעשות: השנה אין את "סקייפול", ואין את "Let It Go", והשיר הטוב ביותר של השנה הוא כנראה שיר בינוני מסרט בינוני, אבל זה מה שיש. See You Again הוא שיר שכולנו שמענו יותר מידי פעמים, והוא לא השיר הכי איכותי או אנין שיש, אבל הוא רגיש, נעים ומעין מחווה לשחקן חביב שנפטר. אין סיבה שלא נסמפט אותו בקטע הזה.

פריצת השנה: מורן רוזנבלט



מורן רוזנבלט היא בהחלט הדמות המפתיעה של השנה הזו. שחקנית קטנה, לא רועשת, שהצליחה לחלחל עמוק ב-2 סרטים טובים ואפילו בסדרה אחת, ואני מדבר על "תפוחים מן המדבר", "חתונה מנייר" ו-"איש חשוב מאוד" בהתאמה. הנערה השקטה הזו עושה את עבודתה בצורה יוצאת מן הכלל, היא משחקת באופן עדין, אבל חודרני, והיא בהחלט אחד מהדברים המפתיעים והמובטחים לשנים הבאות שצפיתי בהם השנה. תנו לה את האהדה, תנו לה את ההערצה, ותנו לה את הכבוד להמשיך בעבודתה. אין ספק שהיא ראויה לאלה ושהיא שחקנית ישראלית מצויינת.

מה עם הסרטים הגרועים של השנה? או הטובים של השנה? את אלו נראה כבר בחלקים הבאים.