"קריד": סילבסטר חוגג סילבסטר

עבודת ההכנה והקפצת רף הציפיות כבר נעשתה בגולה, לפני כחודש, כאשר יצא הסרט בארצות הברית וחרושת שמועות לגבי הענקת האוסקר למפעל החיים בסרטי אגרוף (אין כזה דבר, לא לרוץ לגוגל) לסילבסטר סטאלון החלה. לא בטוח שמישהו, כולל כוכבי הסרט עצמו (והם כבר הודו בכך בראיונות), חשב שיש סיכוי ליצירה הזו להפוך למשהו שונה מעוד סרט המשך/ספין אוף לסרטים של "רוקי". האמת, שזה די עוד סרט אגרוף (מצוין), אבל יש בו משהו שובה ותאמינו או לא, זה קשור דווקא לכוכב הוותיק, אשר היה אמור לזוז הצידה, להיות המשני, לזה שממנו החלה הסדרה הבלתי נגמרת הזאת לרוץ, לסילבסטר סטאלון.

הרי ממש לא מזמן קיבלנו את "ללא כפפות" עם ג'ייק ג'ילנהול העצום, עם עלילה דומה וסרט שדווקא לוקח את העשיר והמוצלח וזורק אותו לפשטות ומלחמת ההישרדות. גם כאן המקרה כמעט דומה, אך טיפה שונה, אבל אצל "קריד", מעבר למייקל בי. ג'ורדן הנהדר, שהוא סיפור בפני עצמו, ישנו האב הרוחני של הסדרה: רוקי.

אולי לא תאמינו, אבל סילבסטר סטאלון מצליח לרגש, מוריד את שכבות הבולשיט האקשני, שהתעטף בהן שנים ונותן למקומות הרגישים, שהחלו לצוץ ב"רוקי בלבואה" לפני כעשור, להשתלט לגמרי על פני השטח. הוא נותן את האקסטרה לסרט, לסיפור של המתאגרף שנלחם על כבוד ועל להצליח לבד, נגד כל העולם ועם בחורה אחת ועם מכשיר שמיעה (ולא של מיקי זצ"ל) ומה לא?


(מה אמר עליך! כנס בו! | צילום: גטי אימג')

"רוקי ריגש אותי" - חשבתם שלא תאמרו את המשפט אחרי הסרט הראשון, שריגש, בשלהי שנות השבעים, באמצעות סיפור חיים קשה והיכה את דרכו אל הפסגה. הוא ריגש גם בהמשכונים, מדי פעם, אבל זה כבר היה ממוצה, כל פעם עוד טיפה. הפעם רוקי ריגש את כולנו, מבלי להרים את הידיים ולצרוח "אדריאן" לשמיים. הפעם רוקי ריגש את הצופים עם בדידות של זקנה, ללא משפחה וחברים בחיים וללא שאר בני המשפחה, שדווקא כן בחיים, אך אינם מתעניינים.

זה סיפור קלאסי של אב עם חסך בבן, שהחל לפני עשור ואליו מצטרף הבן, עם החסך של האב. זה סיפור שחזור של הצלחת הסרט הראשון בעטיפה חדשה ולאו דווקא זוהרת. בדיוק לפני שבועיים התעורר הכוח והעולם הוכה בתדהמה, אבל לא שכח להצביע על אובר מחוות של הסרט החדש לטרילוגיה הותיקה וההפרזה בקווי הדימיון העלילתיים בין הטרילוגיה הישנה לזו ההולכת ונרקמת.

שבועיים אחרי ועם הרבה פחות ציפיות (במקור), מגיע משום מקום הסרט הזה ונותן סוג של נוקאאוט, לפחות בעידון שלו, במחלקת המחוות והדימיון עלילתי. הקווים העלילתיים הם גנריים ומזכירים לא פעם את המקור, אבל רק מזכירים. אפילו המוזיקה, הכל כך מתבקשת של סרטי "רוקי" המקוריים, משתלבת באופן עדין עם המוזיקה החדשה, ההיפ-הופ של קריד הצעיר והטכנו של ביאנקה, חברתו.

אפולו קריד היה קרוי על שם אל יווני, אל שתואר כנאה, בעל גזרה נאה ובעל הצלחה עם נשים. אפולו האב, היה כל כך מוצלח עם נשים, שאפילו יצא לו ילד מחוץ לנישואיו וגם ילדו קיבל שם של אל יווני ולא סתם אל יווני, אל של תשוקה ויופי. אין ספק שמייקל בי. ג'ורדן עומד בשתי ההגדרות של אדוניס מהמיתולוגיה היוונית והתשוקה היא הדרייב המרכזי של בן דמותו וגם שלו עצמו, כאשר הוא, כביכול, לא צריך להוכיח כלום לאף אחד, אבל חייב להוכיח לעצמו ובעצם גם לכולם, שהוא לא רק נושא הלפיד המשפחתי, בבחינת השם, אל גם בבחינת היכולת.


(בעבר היו זמנים)

ג'ורדן הצעיר, שכבר הוכיח יכולותיו בלא מעט סרטים, הסביר על קווי הדימיון לדמותו, כאשר גם הוא קרוי על שם מישהו קצת מפורסם (במקרה שלו אלוהי הכדורסל בכל הזמנים אבל ללא קשר משפחתי אמיתי) ועל הניסיון להימלט ממטריית שם המשפחה המחייב. אדוניס קריד בעל תנאי פתיחה שונים לחלוטין מרוקי, הוא עובד בחברת פיננסים ומקבל קידום גדול, גר על חשבון הבנק המנופח, שהשאיר אחריו אביו וממש לא נלחם על פת לחם.

אבל מה שבוער באיש היא תשוקה והוא מכתת רגליו ועצמות לחייו למקסיקו, בשביל לפרק מקומיים בקרבות אגרוף ברוטאליים. כפי שצוין, האל אדוניס מהמיתולוגיה היוונית היה יפה ומלא תשוקה וכך גם גיבורינו, נאה ובעל דרייב ותשוקה מטורפת לספורט האגרוף. כל כך מטורפת, שהוא מחליט לזנוח את כלוב הזהב שלו ולחפש את רוקי, שיאמן אותו ועל הדרך, כמובן, יהפוך לדמות אב, מנטור וכל הכלול בעלילה הדי ברורה מראש.

הלוגו אשר מופיע בתחילת הסרט מסמן היטב על כוונת המשורר, כאשר הצבע השחור והמבריק של השם "קריד" מהול במיני סדקים לבנים, אשר הולכים ומתפוררים, בדיוק כמו החשש של הגיבור הראשי, שלא יעמוד בציפיות העצומות שנושא עימו שם משפחתו, כמו העושר שאותו הוא מפורר לאבק, בשביל לרוץ ולנסות ממשבצת התחלתית, ענווה יותר וכזו שאיננה כוללת את התואר קריד המפחיד.


(עדיף שם טוב משמן טוב. כי מה תעשו עם שמן טוב?)

הכל חדש ונוצץ, מבחינות טכניקות האימון ואפילו מבחינת מכון הכושר המפלצתי אשר יושב לו בפילידלפיה תחת השם של מיקי, מאמנו המקורי של רוקי מהסרט הראשון. אותו מיקי, שאם בטעות היה קם לתחייה והיה רואה את מה שקם במקום החורבה, בה אימן את רוקי, היה מקבל שבץ וזוחל לאיטו בחזרה לקבר.

אבל גם כאן, כחלק קטן מניסיונות הומאז', מחזיר רוקי את הגיבור הנוכחי למקורות וזה כולל מרדף אחרי תרנגולות ומונטאז', שמשתמש ביסודות שהונחלו בסרט המקורי. אך אי אפשר רק לחזור לעבור וגם הסרט הזה מקבל עדכון גרסה ומהר מאוד רץ אל עבר העידן המודרני ועוטף אותו בסמראטפונים ועננים דיגיטליים של מידע, כחלק מהדגש על הפער הבין דורי העצום בין רוקי לבין אדוניס הצעיר.

גם בת זוגו של (א)דוני(ס) (טסה ת'ומפסון) רחוקה מלהזכיר את אדריאן הכנועה ומעצבת אף היא את ניסיונות ההתרחקות מהסרט המקורי, כדי לנסות ולהוכיח שאין מחזור חומרים. נבלים כמעט ולא תמצאו פה, מעבר לפיט ספורינו, בעל הבית המעודכן של המכון של מיקי (וראש העיר המטונף מהעונה השנייה של "בלש אמיתי") וריקי "היפה", שיהיה היריב הסופי והמשתחצן התורן, המגולם על ידי המתאגרף הבריטי טוני בילואו.


(הכי לא אדריאן, ביאנקה | צילום: יח"צ)

ריאן קוגלר, הבמאי הצעיר (אוטוטו שלושים, בקושי) שהזניק את ג'ורדן עם "תחנת פרוטוויל", גדל איתו ביחד, בזמן אמת ומביים באופן מעורר כבוד, את סרטו המלא השני, עם אותו הכוכב הראשי ועושה את זה מצוין ומבלי ליפול בבורות הקלישאות. לכל מהמורת הומאז' או קיטש הוא מוצא פיתרון יצירתי ומפליא לביים בצורה קצת שונה את סצנות הקרב, כאשר הסאונד ההיקפי הנהדר מעניק לאותן הסצנות תחושה אמיתית, כאילו כל צופה חווה את הקרב ביחד עם הגיבור הראשי.

אמרו שיהיה טוב ובאמת היה טוב. מי שהצליח לשאוב הנאה משחזור עלילתי בורק ומודרני ל"מלחמת הכוכבים", כנראה היה גם גדל באותה התקופה שרוקי בלבואה היה מושא חלומותיו של כל ילד צעיר ולכן גם יצליח לבלות בילוי נהדר עם עוד המשכון מודרני, שמקבל השראה בולטת מהמקור ומצליח להותיר חותם מעודכן ומוצלח בתקופה הנוכחית. ותנו לסליי כבר לצעוק בטקס "יו, עשיתי את זה...! " - פעם אנדרדוג, תמיד אנדרדוג ואנחנו, כאמור, אוהבים אנדרדוגים.