"סופרג'יסטיות": עוצמה נשית

סופרג'יזם, בתרגום ויקיפדיה חופשי, היא זכות הצבעה והנגזרת המרכזית, אשר קשורה לסרט הנוכחי, בעבור אותה הזכות נאבקו נשות הצווארון הכחול באנגליה של תחילת המאה העשרים, אשר היו חלק ארי מתנועה עולמית, שנאבקה למען שוויון זכויות אזרחי לנשים ובעיקר על זכותן להצביע ולהשתתף בבחירות דמוקרטיות.

כלומר, בסך הכל רצו להצביע. מי היה מאמין שמאה שנים לאחר מכן ייאבקו נגד שיעורי הצבעה נמוכים במדינות מסוימות ברחבי הגלובוס ולאו דווקא אצל נשים או קהילות אחרות, שלא התאפשרה להם הזכות הבסיסית, לאחר שחצו את רף גיל 18. הכינוי; "סופרג'יסטי� �ת" הוטבע לראשונה באיזור חיוג הממלכה הבריטית ועטף תחתיו נשים שהיו פעילות בארגוני זכויות נשים ראדיקליים, יחסית, הכל יחסי לחמאס ודאע"ש. כמובן. אצל הנשים הללו, הסופרג'יסטיות, כפי שניתן לראות בסרט, האסימון נפל והורה על אמצעי פעולה יחיד: מחאה ואם אפשר, אז שתהיה קצת אלימה, אבל קצת.


(לא נפסיק לשיר... לא נפסיק לשיר | צילום: גטי אימג')

הן הלכו על הכיוון הבנאלי של הפגנות ותהלוכות, המשיכו דרך שביתות רעב, בקשירת עצמן לשערים בשלשלאות, וקינחו בהצתה עצמית למוות וניסיון לתפוס סוס מירוץ תוך כדי ריצה של שני הצדדים וכל זאת (איסלאמיסטיים יקרים) מבלי לפגוע בסובבים אותן. בסרטה העלילתי, השני, של שרה גברון, אשר איננו דוקומנטרי, קצר או נטול צוות שחקנים מוכר, היא בוחרת לטפל בעניין דרך קאסט נשי מרשים, אשר מצית את הדימיון.

בכרזה כובשות אותנו קארי מאליגן, בפרונט, בעוד שמאחוריה מצלילות: הלנה בונהאם קרטר ומריל סטריפ. הצוות המסייע הגברי מרשים, לא פחות וכולל את בן ווישו וברנדן גילסון ועוזר לא מעט, בהצגת הצד הגברי שאינו רשע טוטאלי, מבחינת התסריט. אבל גם הגברים שנחשבים הגונים מגדלים מפלצת פרטית משלהם, כאשר הם חוטאים למטרה הראשית ותורמים תרומה של הצד השקט והפחות "גזעני", אם אפשר לשייך גזענות להדרת נשים.

הסרט מתנהל לפי החוקים הברורים מראש; מוד (קארי מאליגן) היא סופרג׳סטית על אש קטנה, אירוע קטן בתקופה של חיפוש אחרי שיוויון בחוקי ההצבעות, עבור נשים בממלכה של תחילת המאה העשרים, מביא את המהפך האישי של מוד והיא עולה על המסלול להפיכה למהפכנית מיליטנטית, על כל הקשיים שמשתמעים מכך. בבית מחכה לה בעל לא "קשוח" (בן ווישאו) מספיק וזה בעצם טריגר נוסף עבורה למרוד בקלות יתרה, אבל גם הבעל אשר מייצג את חתך האוכלוסייה הגברית השפויה, יחסית, עובר מהפך לא קטן.

בהיותו סמל לבעל העדין והסופג, איננו יכול להתמודד עם העובדה שאשתו צוברת כוחות, בדרך להפיכה ומדיר אותה בעצמו ובכך ממיר את הצד הסובלני, לזה שלא יכול לסבול שאשתו מעדיפה זכויות, מאשר טיפול במשפחה. את מנהל מפעל הכובסות, בו עובדת מוד מילדות, מגלם ג'וף בל, שנכנס בצורה מרשימה לדמות הנבל המרושע והמשופם. הוא מייצג את הפלג הקיצוני ביותר בחברה הגברית, המתעלל במודע והמתנגד לשיוויון, כנתח מהרשעות הנוטפת ממנו.


(שתי משהו, תירגעי...ותחזרי למטבח)

לבסוף גליסון, בתפקיד הגברי, החלקלק, ההפכפך והאמביוולנטי, שלא מתנגד נחרצות לשיוויון ומסתתר מאחורי חוקה פגומה ורופסת, מעלים עין נגד התעללויות ומעדיף להתעלל בחלשים, שלא יכולים להתנגד וליישר קו עם הסטטוס קוו הגברי הכוחני, שקובע את מערכת החוקים.

כפי שאפשר לראות במציאות של היום, החברה ממשיכה להתנהל דרך גורמים כוחניים, גם בזמנים מודרניים, פשוט המטרות הקלות אינן נשים בלבד ובהכרח והסרט, ללא ספק, מגיע בשביל להוות תזכורת חיה ובועטת וגם מערב את המדיום התקשורתי בדרך, כגוף אשר מתווה מחשבה וסטטוס קוו.

מעבר למאליגן הנפלאה והלנה בונהם קרטר, שלוקחת חלק חשוב מאוד, בתפקידה בסרט, הסרט גם משתמש במריל סטריפ בתפקיד מיתי, אשר הולם את מעמדה הרם, בתור המובילה ההוליוודית, מזה שנים ופה היא מפציעה לתפקידון, מוכר כרטיסים וכרזות בתור מנהיגת המרד בהופעה קצרצרה, איכותית ועם מבטא בריטי מצוחצח.


(אם הן ברקע שלך, סימן שעשית משהו טוב עם הקריירה | מתוך כרזת הסרט)

ודווקא עצם הופעתה של מריל סטריפ, בקנה המידה הזעיר, ביחס לשאר השחקניות, מייצג נאמנה את הקו של הסרט, כאשר הגיבורות הן בנות מעמד הפועלים, רחוקות ממנהיגות המרד, שמצויות בכותרות הראשיות של העיתונים. עוברות מדורי גיהנום ולא נכנעות וכל זאת בעבור המטרה הגדולה מהן והיא זכות ההצבעה.

כבר בתחילת המאה הקודמת החשש המיזוגני, של גברים במשרות בכירות מנשים חזקות וזועמות, תיעל את המאבק לניסיונות העלמה והעלמה בעיתונות, שיישרה וייצרה סטטוס קוו של השתקה לפעולות זעם ודחיקתם לכותרות משניות. המלחמה התקשורתית מוצגת בתור מלחמה ישנה ו-ותיקה יותר על הזכות להכרה וחשיפה לקהל רחב ככל האפשר, כאשר האמצעים מוגבלים הרבה יותר מימים וזמנים מודרניים.

כותרות הסיום מעלות איתן את השנים של הנצחונות הסופרג'יסטיות בכל רחבי העולם, כאשר צורמת במיוחד העובדה, שממש בשנה הנוכחית ערב הסעודית הבטיחה זכויות הצבעה לנשים. כמעט שמאה שנים עברו וכמה שהאמת נשמעת תלושה מהמציאות - מציאותית מאוד ומפגרת בהרבה מאחורי העולם המודרני.


(עדיין מוחות - בבכורה הלונדונית | צילום: גטי אימג')

הבכורה הלונדונית לסרט הוכיחה כי המאבק עדיין חי ובועט, כאשר מפגינות בחרו לסמן את המאורע בהשתטחות על שטיחים אדומים ולמחות כנגד קיצוצים בשירותי הרווחה בעבור נשים הסובלות (עדיין) מאלימות משפחתית. האמצעים נותרו כשרים ופצצות עשן עיטרו את המאורע והלנה בונהאם קרטר דווקא שיבחה את העיתוי והשפעתו המיידית של הסרט, בבחינת מחאה לא אלימה (מדי) על חוסר שיוויון.

הסרט עצמו, על כל מטרתו המקודשת והצודקת, הוא טוב, משוחק טוב ומבוים ביד מיומנת, כאשר הצילומים הריאליסטיים והפולשניים מספקים זווית מצוינת אל תוך הרפש, שהייתה חייהן של הגיבורות ועם זאת, הוא לא מצליח להתרומם מעל הבנאלי לכיוון יוצא דופן וכזה שמספר את הסיפור באופן שבורח מהתכתיבים התסריטאיים המוכרים לסיפורי עוולות מודרניים ותיקונן.